חיגי הקטנה של פעם

רציתי לבוא אליך
אם רק הייתי יכולה לבוא אליך, לחיגי הקטנה של פעם. לא, בעצם לא של פעם, לחיגי הבוכה. שאף אחד לא יודע מה קורה אצלה בלב.
הייתי רוצה להגיע אליך ורק לחבק אותך. לחבק ולהגיד לך שאני אוהבת ומבינה אותך ושזה בסדר שאת בוכה. שזה לא נכון שאני בוכה ודי, שהדמעות לא נעלמות, שהלב לא שותת וזהו. שיש מישהו שרואה אתזה. שמבין אותך.
להבטיח לה שהתקופה הקשה הזאת תעבור והיא עוד תודה על הכל. כן, על הכל. גם על הדמעות האלו שיורדות על הכרית ואף אחד לא יודע.
שזה בסדר שהיא חושבת את מה שעובר לה בראש, שזה שאין לה עם מי לדבר זה זמני. להבטיח שזה זמני. כי זה בדיוק מה שחסר לה בתקופה הזאת.
לשבת לידה ולשמוע אותה. לשמוע את הפחדים, את הדאגות, את הדמעות, את האכזבות. רק לשמוע ולחבק. לא יותר.
להבטיח שעוד מעט, לא הרבה זמן, היא תחייך ותנגב את הדמעות מרצון. שהטעויות שהיא עשתה היו לטובתה. שהקשיים שהיא חוותה ירימו אותה. שהלב השבור הזה יתרפא. וכן להגיד שהמשפט הזה שאין דבר יותר שלם מלב שבור-נכון גם לגביה. שעוד קצת זמן, אחרי שהיא תתאושש קצת, היא תקום לבד ותוכל לעזור לאחרים לקום.
ועוד דבר אחד הכי חשוב: שדווקא זה שהיא לבד, נופלת וקמה לבד, הכי יעזור לה. היא הכי תודה עלזה.
אבל לבנתיים אני גם רוצה חיגי כזאת, מהעתיד, שתבוא ותחבק ותבטיח לי שעוד מעט, עוד קצת זמן, אני ינגב את הדמעות ויחייך.