ילד קטן

אבל אמא לא בבית.
היא גם אתמול לא הייתה בבית.
וגם שלשום.
וגם מחר היא לא תהיה בבית.
האחיות המסורות ניסו להציע לו
סוכריה, משחק,
אבל הוא בעט בהכל.
לא רצה כלום!
אפשר להבין אותו.
ילד קטן,
בן שנתיים
שלא ראה את אמא כבר שבועיים.
אמא בבית רפואה,
יחד עם אבא החולה.
אי אפשר להשאיר את אבא לבד.
אבל אי אפשר גם להשאיר את הילדים לבד.
אז אמא חוזרת בכל יום
רק לשעתיים.
שעתיים שהיא רק עם הילדים.
ובשעתיים האלו,
אחת האחיות הולכת להיות עם אבא,
שלא יהיה לבד.
ובשעתיים האלו,
אמא צריכה להיות אם כולם,
לא רק עם הכי קטן,
והוא לא מקבל מספיק "אמא".
בבוקר האחות לוקחת אותו למעון,
ובצהריים, אחות אחרת מחזירה אותו,
את הארוחות, מכינה האחות הגדולה,
ואחות רביעית משכיבה אותו בלילה.
מנדנדת אותו,
שרה לו,
ויושבת לידו עד שיירדם.
הוא מקבל את כל הצומי שרק אפשר,
אבל מהאחיות.
לא מאמא.
וכשאבא שלו נפטר,
הגננת מחזירה אותו לבית,
וכשהוא נכנס,
ורואה את אמא,
את אמא!!
הוא רץ אליה,
ומחבק אותה,
יושב עליה,
לא עוזב אותה,
סוף סוף אמא כאן כשהוא חוזר לבית.
ובלילה כשאמא משכיבה אותו לישון,
הוא לא רוצה לישון.
הוא בוכה,
ואמא לא מבינה אותו.
הוא כל כך התגעגע אליה,
והנה היא כאן,
משכיבה אותו.
ובעיניים חצי עצומות היא אומרת לו:
"אתה הולך לישון במיטה שלך,
ואמא הולכת לישון במיטה שלה"
הוא מפסיק לבכות.
מביט בה,
וצוחק.
צוחק מאושר שאמא הולכת לישון במיטה שלה,
שאמא לא הולכת להיעלם לו.
שבבוקר הוא יקום,
ויראה את אמא.
וזה היה הקש ששבר.