שותפות מהסיפורים

אילו שותפות יככבו הפעם?

לפרק הקודם

הראש כואב, מיטלטל ונחבט בעמוד האבן.

היא אפופה בענן מטושטש, הבזקים חולפים מול עיניה ומכאיבים לה.

היא פקחה עיניים דביקות לאט, מנסה למצוא משהו מוכר להישען עליו בתוך כל השחור והרעש האינסופי. לאט לאט ראייתה הופכת ברורה יותר, אך ריח עשן הסיגריות והטבק מפריע למחשבתה להצטלל.

***

מצאתי את עצמי, ספק יושבת ספק שוכבת, נשענת על עמוד האבן הקר. נרדמתי ככה? איך לא פחדתי?

אחח, כל הצוואר שלי תפוס, הגב שלי כואב מהישיבה הממושכת, וידי מכוסה בסימנים אדומים מהרצפה המחוספסת והקשה.

וכאילו לא די בכך, גם הראש מזכיר את קיומו, הולם כמטורף. אני לא מבינה מה קורה לי.

מנסה להיזכר איך הגעתי לכאן, לתחנה המרכזית. ולמה נרדמתי כאן כמו הומלסית.

'זה מה שאת, הומלסית' צולפת בי מחשבה קרה. 'אין לך בית יותר'.

בבת אחת עיניי מתמלאות דמעות. אני חוזרת במחשבתי למריבה האיומה שהייתה בין אבא ואמא, ונזכרת שאחרי ששכבתי תחת השמיכה, לא מעזה לזוז, רועדת מקור ומחרדה גם יחד  במשך כמה  שעות, קמתי לחפש משהו להכניס לפה. וכשלא מצאתי, החלטתי שאני לא יכולה יותר.

הלכתי למיטתה של אמא. היא גנחה בשקט, כמו תמיד. לא מדברת אף פעם. לא צועקת, רק בוכה. ליטפתי את פניה המוכות, הבאתי לה שמן למרוח על הסימנים האדומים, לחשתי באוזנה "יהיה בסדר, אני אוהבת אותך"- וברחתי.
הייתי לבושה בשכבה אחת, רק סוודר וג'ינס משופשף. על גבי נתלה תיק ששמתי בו כמה בגדים נוספים. רצתי עם נעלי הספורט שהיו פעם לבנות, רצתי ברחובות בלי לחשוב, מאטה את הקצב כשננעצו בי מבטים.

אחרי שעה וחצי התעייפתי, וניסיתי להסתכל מבעד למסך הדמעות איפה אני נמצאת. רחוב נווה שאנן ניבט לעיניי, מלא המולה וצפירות. היה לי כל כך קר על אף הריצה הממושכת, והחלטתי להיכנס לבניין התחנה, לשבת קצת ולהיות מוגנת מהרוח הצולפת.
'חחח' לועגת לי המחשבה ההיא. 'מוגנת? בתחנה המרכזית? השתגעת? את רוצה לדרוס את עצמך?'

הדחקתי אותה לירכתי המוח והתיישבתי, ממקמת סביבי את התיק, מוציאה מתוכו קפוצ'ון נוסף ועוטפת סביב צווארי. קר לי… ואז כנראה נרדמתי, מהר מאוד- אפילו לא הספקתי לשים לב שהשינה משתלטת עליי. מסביבי המון אדם הולכים, ממהרים, אוכלים וקונים- ואני ישנה על המדרכה.

כשהתעוררתי סופית, קמתי לאט וסקרתי בפה פעור את קירות הבטון. אף פעם לא הייתי כאן! הם היו מלאים בכיתובי גרפיטי אלימים וציורים גסים, ממש כמו האנשים שהתגודדו ליד הקירות הללו. כמה נשים צעירות עמדו שם, ליד הקירות, לבושות בצורה פרובוקטיבית מאוד. תהיתי מה הן מחפשות שם, הן היו ללא כל תרמיל או תיק ולא נראו כנוסעות בתחבורה הציבורית. עשה רושם שהן מבלות שם כבר הרבה זמן. כמה מילים הכתובות על הקיר עזרו לי להבין מה בדיוק הן מחפשות.

התחלחלתי ורציתי רק להתרחק משם, גם משום שהרגשתי כמה מבטים ננעצים בגבי ובפניי- ללא כל בושה.

אני לא רגילה לרמה כזאת של גסות, למרות שהמשפחה שלי חילונית. מרגישה כאן חשופה מדי.

רגליי החלשות נשאו אותי מהר, הלכתי בצעדים מהירים לקצה השני של הרציף- מרגישה איך המבטים רודפים אחריי. הבטן שלי כמעט נדבקה לגב והרגשתי שאני עומדת להתעלף. הייתי חייבת לעשות מעשה, אפילו שזה איום ומרגיש כל כך משפיל.

ניגשתי לזקנה שאחזה עגלת שוק מרופטת, ושאלתי תוך שאני מסמיקה נוראות "סליחה, ברחתי מהבית ואין לי כסף… אני רעבה"

הזקנה, שראיתי בעיניה כי היא מהחצי הטוב של האנשים שמילאו את התחנה, נעצה בי מבט כהה ומרחם. היא הניחה בידי שטר של עשרים שקלים. "ילדה חמודה, זה מה שיש לי. סליחה" "תודה!" אמרתי בעיניים מושפלות ודומעות. "את מצילה אותי"

ניגשתי לאחד מהקיוסקים שהיו שם בשפע, סוגרת את הסוודר על חולצת הטי שלבשתי מתחתיו. מכחכחת בגרוני ושואלת בקול חזק "אפשר בבקשה לחמנייה וקפה?" המוכר נעץ בי מבט לא חביב ופלט "אין רגיל, יש קפה אספרסו". "מלמלתי "תודה, לא צריך" והנחתי לחמנייה על הדלפק, מוסיפה ברגע של פיתוי חבילת שוקולד זול. "שלוש עשרה" אמר המוכר בקול צרוד מעשן. "תודה" לקחתי וברחתי.

איפה אהיה עכשיו? מפחדת להמשיך לשבת כאן. עם כל הכבוד לנערה תל אביבית שמורגלת בטיפוסים, המקום הזה לא סימפטי לאף אחד, ובקומות הפתוחות יש יותר מדי אנשים. אבל אין לי ברירה, אני לא יכולה להסתכל על כל הזוהמה הזו!  צעדתי במהירות, חושקת שפתיים ומנסה לא להסתכל יותר מדי לצדדים- אבל המראות קפצו לי אל מול העיניים, הטומאה זעקה מכל פינה. אנשים שיכורים, מסוממים, ודרומה מכך…

המוח שלי התבלבל לגמרי. כל מה שאמרו לי על מותר ואסור, התערער לפתע ועמד בסימן שאלה.

פתאום הלב שלי רצה לצאת ממקומו, השתוקק כל כך ל-משהו. אפילו לא יודעת למה בדיוק. פועם חזק חזק ולופת אותי בין צלעותיי. אני חייבת לעזוב. התגברתי על תחושת המעיכה בחזה ונשמתי נשימה עמוקה. בבת אחת, התחלתי לרוץ  ובשלושה צעדים גדולים כבר הייתי בחוץ.

מה עכשיו? עמדתי מול הכביש הרחב, הסואן, תוהה לאן ללכת. עיניי התרוצצו על האנשים ברחוב, מחפשות דמות מוכרת, אולי משהו שיכוון אותי… כשלפתע צדה את עיניי מישהי שונה מהנוף האנושי הכללי. הייתה לה חצאית שחורה, ארוכה, חולצה מנומרת וז'קט שחור. חרדית. היא הלכה בעדינות, מסתכלת לימין ולשמאל, כאילו מחפשת משהו- ומשפילה מבט מדי פעם. פתאום היא הייתה לידי, מחייכת. "שלום יקרה, קחי נרות שבת קודש." היא הושיטה קופסה ורודה, קטנה.

נותרתי קפואה על מקומי. הייתי קצת בשוק. "מה.. זה?" גמגמתי. מנסה להרפות, לא להיכנע למנגנוני ההגנה הסוגרים עליי.

"אלו נרות לכבוד שבת, נשים ובנות מדליקות אותם לפני כניסת שבת כדי להוסיף אור בעולם ולהשרות אווירה טובה בבית. מעשה טוב" שוב חייכה חיוך חמוד.

לא הבנתי בשביל מה העולם צריך את הנרות האלו, אבל העזתי לשאול- "את מחב"ד? של המשיח?" היא צחקה. "כן, מחב"ד. הרבי מליובאוויטש שלח את הנרות האלה בשבילך, כדי שלנשמה שלך יהיה טוב. המצווה הזאת, של הנרות, יכולה לזרז מאוד את הגאולה."

עכשיו יותר נרגעתי, ושכחתי לרגע מבעיותיי. הרבי מלובביט? מי זה ולמה הוא רוצה שיהיה לי טוב? תהיתי בליבי, אבל כבר לא רציתי להטריד את החב"דניקית החמודה.

***

מושקי נשמה עמוק, מנסה לתמצת למשפטים קצרים את כל האור והטוב של הרבי לנערונת התל אביבית שתלתה בה עיניים חומות גדולות, מביעות מסכנות ובדידות. היא המשיכה לדבר, מנסה לשדר אהבה ונינוחות. הלוואי שתסכים להדליק. הלוואי שאצליח לגעת בה.

***

הקשבתי להסבר, ובאופן מוזר- המילים שאמרה נתנו לי הרגשה טובה, חמימה. לקחתי מידה את הנרות והבטחתי להדליק ביום שישי בשעה ארבע וחצי.

אווירה טובה בבית… כאילו שאני יודעת היכן אבלה את ליל חמישי, שכבר יורד ומחשיך על הרחוב.

אבל אני חייבת לשמור על עצמי. אם לא בשביל עצמי אז בשביל הרבי של החב"דניקית, שחשב עליי והוא בטח יצטער אם יקרה לי משהו.

לאן אלך? הבית זו האפשרות הכי גרועה מבחינתי, אבל שם אהיה מוגנת, פיזית. תודה לקל שאבא לא נוגע בי בידיו, לפחות. אך כמה אירוני ששם אני סופגת את הפגיעה הנפשית הכי גדולה, מהצלפות לשונו אני לא יכולה להתחמק.

ואיזה טעם יש לחיים בגוף, בלי שהנפש תהיה שמחה? תהיתי. מקווה שהקופסא שבידי תאיר לי איזו קרן אור על הימים החשוכים.

ירדתי במורד הרחוב בזהירות, שומרת על איזון של התיק הכבד על גבי. בניין אפרורי צד את עיניי, נראה לא מפחיד ביחס לקודמיו. נכנסתי אליו ובחנתי את הדלתות. משפחת עמוס, משפחת ביטון, משפחת חג'בי… לפתע אחת הדלתות נפתחה וגבר גבוה עם כיפה לבנה וזקן יצא ממנה. חמקתי במעלה המדרגות, מקווה למצוא איזו פינה פרטית בקומת הגג. נראה לי שבחרתי בניין טוב, עובדה- יש פה דתיים שנראים בסדר, לא מאיימים כמו השכנים שלנו… הגעתי לקומה השלישית ועליתי עוד גרם קטן, זהו. יש כאן המון אבק, אבנים וכמה זוגות אופניים ישנים מושלכים, אבל אני אסתדר. הוצאתי חבילת טישו וניסיתי לנקות מעט את הרצפה, כדי שאוכל לשבת מבלי להתכסות באפור.

אחרי שאכלתי את הלחמנייה, לא היה לי מה לעשות. ישבתי ובהיתי בתקרה שמעליי, נמוכה כל כך שאני יכולה להרים את היד ולגעת בה. הזזתי את האבנים שהיו על הרצפה ממקום למקום, מנסה לבנות פירמידה ומסדרת בטור. שיחקתי בהן בלי מטרה ותכלית, עד שנרדמתי, שוב- במקום ציבורי, מצונפת כמו חתולה על הרצפה הקרה.

כשהתעוררתי היה כבר כמעט צהריים. המולת הרחוב נשמעה מלמטה, ובטני קרקרה- מזכירה לי שלא אכלתי אתמול נורמלי במיוחד.

ירדתי למכולת, וקניתי אוכל בכל הכסף שנותר לי. העברתי את הזמן בגומחה שבבניין, שרה לעצמי בשקט ומדמיינת עולם טוב יותר. החלל בו שהיתי הפך אפלולי יותר ויותר- מזכיר לי שכבר מאוחר, ועוד מעט השבת נכנסת.

***

שני הנרות עמדו על המעקה המקולף, שלהבותיהם הקטנות רועדות, מתאמצות לא להיכנע לרוח שמאיימת לכבות אותן. הן גדלות ומתחזקות, השעווה מתחתיהן נמסה ומתחממת. הבטתי בנרות, מהופנטת, אור בעיניי. הרגשתי צמרמורת נעימה עולה בגווי, חום מזדחל לליבי. אני חלק מהעם הטוב, המוסרי והנצחי של אלוקים. אני שמחה מזה. האם אי פעם הרגשתי את התחושה הזו? כנראה שאף פעם. אבל אני של אלוקים, ולעד אהיה שלו.

דמעה קטנה נשרה בין מעקה למעקה, צונחת מכל הקומות. נופלת עד לרצפה המלוכלכת, דמעה נקייה וטהורה של יהודייה.

***
נשענתי על המעקה הקריר, הנרות מחממים את פניי ומטילים עליהם אור צהבהב. הכל חשוך מסביב, אך אני מוארת. האם אצליח לצאת מהזוהמה של תל אביב? האם אצליח לפלס לי דרך בחיים מלאים מהמורות? הנרות מהבהבים, אומרים לי שכן. במוצאי השבת, אני חופנת בידי *חלוק נחל* אחד, חלק למגע, ושני נרות כבויים.
שוב צעדתי ברחוב, הפעם פניי מועדות למקום אחר. שלט באותיות כתומות- חומות זהר למולי. מאיר, טהור, שונה כל כך מהדגלים שממלאים את הרחובות הסמוכים.  'בית חב"ד'. אני הולכת לחפש את האמת, בשביל לחיות במקום טוב יותר. אותו האור שהצליח למלא אותי כשישבתי בבניין לבד, הוא בטח יעשה לי טוב גם בהמשך.

***

לאחר חמש שנים

***

"אני רושמת, תתחילי. כן.. מיקה סאלי, 21, לומדת במדרשת פנימיות ברמת אביב… מאיזה בית היא מגיעה? לא ידוע? יתומה, לא בקשר עם האבא?? אוי ואבוי. איזה בית, רחמנות… זה הולך להיות מאתגר, אבל תסמכי עליי" חייכה. "להתראות. את הכרטיס המלא תעבירי במייל. ביי" מישל השדכנית הניחה את הפלאפון ואת העט, סידרה את המטפחת. מחליטה בינה לבין עצמה, 'אני אמצא לה שידוך. היא תהיה מאושרת, הלוואי' התפללה בלי קול. 'הלוואי שאצליח, שאהיה השליחה לכך שיהיו לה חיים טובים'. קיפלה את הדף והניחה ביומן, מתחילה לעבור על הרשימה השניה.

דגל צבעוני התנפנף במרפסת ממול, ואוטובוסים מעלי עשן צפרו בקולי קולות. אבל מישל הייתה מנותקת מהמולת הרחוב. היא ישבה עם המחשב, עסוקה. היא בונה כעת בית יהודי- נא לא להפריע.