שותפות מהסיפורים

אילו שותפות יככבו הפעם?

לפרק הקודם

אסתוש השעינה את ידה על החלון, הרוח הקרה מפזרת את שערה המבולגן ממילא. היא הביטה הרחק אל ההרים הנוצצים באלפי אורות זהובים, עיניה מצטעפות בפעם החמישים ללילה הארוך הזה. ניסתה לנשום עמוק, אבל הגוש שעמד במרכז גרונה לא ירד, והאבן על ליבה לא התמוססה.

אני צריכה אוורור, חשבה. צריכה פסק זמן לעצמי, להתבונן מחדש על כל התקופה המשוגעת הזאת, לחשוב מה אני עושה הלאה מכאן. אני צריכה שמיים כחולים ופתוחים, אוויר מלוח שדוקר את הריאות. אני צריכה ים.

וממחשבה למעשה, לקחה את הפלאפון והחלה לדפדף ברשימת השמות; אחרי שתי דקות הניחה אותו בחזרה, מרגישה את הגוש בגרון מתעצם. אין לה עם מי לנסוע, הכתה בה המחשבה הישנה, החבוטה, המוכרת מדי. בנות דודות? סתם תקוע, אין לי איתן קשר טוב. אחיות? אין בנמצא. ובנוסף להכל, או שבעצם זה העיקר, אין לי חברות. זה לא ישתנה כנראה בעתיד הקרוב, הרשתה לעצמה לשקוע במחשבות פסימיות.

אבל לא נורא. היא תיסע לבד, תהיה עם עצמה בשקט, ואם תבכה- השמיים יקשיבו לה.

היא באמת נסעה, מגיעה לחוף רחוק רחוק בפעם הראשונה לבד.
היא לא חיפשה הרבה; קו המים המתין לה, לא ממהר לשום מקום. היא צעדה לאט, נותנת לחול החם להיכנס לנעליה. התיישבה על סלע זקן, מחורץ, מעבירה אצבעות על הסדקים ונותנת למחשבות למלא אותה, תוך שהיא בוהה בגלים המתרחקים ממנה וחוזרים, ושוב מתרחקים ושוב. תעתוע.

הסרט כמו רץ במוחה. לפני יותר מחודש כל הסיוט התחיל.
***

הוא צץ ממקומו ביום לא בהיר.

גורר מאחוריו מזוודה שחורה עם רוכסנים כסופים. סוודר ענק לגופו, הכובע השחור על ראשו. הוא הראה בבירור נוכחות וכוונה להשתכן כאן לעוד הרבה זמן. אבל היא לא שמה לב.

כן, זה הוא, מר כאב.

זה לא שהיא אף פעם לא סבלה. הזיכרונות הישנים עדיין פעמו בליבה, מנסים ללא הצלחה למלא את החורים שנוצרו שם. אך הכאב הזה, שהגיע עכשיו, העמיק את כל החורים. פתח את כל הצלקות.

הוא תפס לו פינה נוחה, והתחיל לפעפע בדמה. פתאום עלו בה רצונות שלא היו שם קודם, רגשות שלא הכירה. פתאום היא לא רצתה להמשיך לחיות.

אבל על ראשה לא הבהבה צאקה לאקה באדום מסנוור, הדם רתח בשקט מתחת לעורה החיוור. ליבה היה קרח חם, כסיביר לוהטת.

כלפי חוץ הרימה דגל לבן, כמו ההוא בחוף בת גלים שהלכה אליו בקיץ. הכאב שלח נחשולים לליבה, כמו גלים מתנפצים. מנפצים חלומות.

הוא ליווה אותה לכל מקום. הוא הציץ מפניהם של האנשים שהלכו ברחוב, לא רואים את השריפה, את הכאב החסוי והידוע. בשבילם היא הייתה סתם עוד פלונית פולניה, סתם מישהי שעברה פה.

כשלא ידעה בכלל מה היא מרגישה, כשהיא הייתה כמו גרגר קטן בתוך שעון חול ענק שהולך ואוזל ומתערבב ונהפך, היא צעקה אל השמיים התכולים, די! אני רוצה לעוף ולהשתחרר מהעולם המוגבל הזה.

הוא שיחק בה כמו יויו, מעביר אותה על פני אוקיינוס, הלוך ושוב.

לרגע הייתה כמו שרלוק הולמס, מחפשת עד שיגעון טיפה של נחמה, של הבנה, ולרגע הרימה ידיים, מספיגה דמעות בטישו אדום.

היא ניסתה להילחם בו, להדחיק- מי הוא בכלל? סתם אניוואן חסר שם, טרול מטופש שנדבק לחייה.

אבל הוא התעקש להיות שם, ולכרסם, לפרק בהתמדה את ה'אני' שלה, שנמס כאילו לא היה. שזלג בזרזיף רצוף ומעצבן מבעד לעיניה העייפות.

לא רצתה להגיד לאמא הטובה, ששום אייס קפה או בקבוק קוקה קולה קר לא יצליחו להמתיק לה, לא יזרימו תחושה טובה בעורקיה. כן רצתה לצרוח על כל האנשים שלכאורה רוצים בטובתה, אבל לא רואים קצת מעבר. רצתה לטלטל אותם ולשבור את המסך שעמד שם וריצד בשלווה, מחביא את חייה מפניהם. להגיד להם שבגרות מגיעה מתוך קושי ולא מתוך שינון רצוף ממחברות.
אסור להתעלם מהתמודדויות, וצריך להחזיק חזק בחוט החיים. ולתמוך, לא להיות נגד, לא להכאיב יותר ממה שהוא כבר מכאיב.

ליבה נמחץ שוב ושוב בין ההרים, אבל היא הרגישה במוחש איך ה' החזיק אותה כשהייתה על הקצה, כשלא יכלה להתמודד יותר. החזיק ויחזיק. והתמונה של הרבי נתנה לה כוח לעשות מעבר, המבט המחייך, המאמין, סומך עלייך. והוא שלח שליחים טובים, לתת קצת ניחומים, לשים פלסטר, להעלות סמיילי על הפנים הנפולות.
והכאב, ההוא שכל כך שנאה, הוא שגרם לה לפעמים להנאה מזוכיסטית. לסבל ממושך שמקורו בעצמה.

אבל הוא גם חרש בה תלמים של הכלה, של קבלה, של רצון לשינוי. של אהבה עמוקה מני ים ששום דבר לא יכול לעמוד נגדה. והיא עוד תזרע, ותכסה באדמה חומה, ותמתין שיצמח. תעדור קוצים ותשקה במילים טובות, וזה יגדל, היא בטוחה. הנה כבר העלים מתחילים לבצבץ.

היא לקחה נשימה עמוקה וחייכה אל האופק. צחקה על העולם. זה כמעט עבר לגמרי, היא התמודדה בגבורה. רק הים עזר לה להבין את זה לגמרי, והשמיים. בסוף היא בגרה מזה.

מי אמר שרק לנערים יש קפיצות גדילה?

***

אסתוש חזרה הביתה ורוקנה את החול מהנעליים. גם הלב התרוקן, כבר אין בו נחשים ועקרבים. יש בו תקווה, קטנה, ומים חיים על נפש עייפה.