בתכל'ס

אין כמו משפחה!
לימודים.
שוב נודדים.
אבא בסיכון גבוה לקורונה.
והבצפר התחיל..
אז מה עושים?
נכוןןן!!!
עוברים דירה.
מבית לבית,
מעיר לעיר..

חפציי ארוזים, הבגדים מקופלים יפה יפה בתוך המזוודה-
וקדימה- יוצאים!

בהתחלה, הייתי אצל הדודה המבוגרת.
היא נורא משקיענית, מסורה ודואגת.
אבל בבית גדול ושומם, בלי שותפות, הנגאוט או מישהו לדבר-
אני לא מצליחה לשרוד הרבה זמן.
אז עד שהתרגלתי כבר להסעה, לשעות קימה ולשכנים בסביבה.
שוב- עוברים דירה.

חפציי ארוזים, הבגדים מקופלים יפה יפה בתוך המזוודה-
וקדימה- יוצאים!

ואז, עברתי לאחי הנשוי.
היה שם ממש כיף ונחמד.
לרגע לא היה שקט, ילדים חמודים מתרוצצים בחדרים.
מהבוקר עד הלילה אני עוזרת, לא משעמם לי בכלל.
אבל,
בתור אחת לפני מוז'יניקה (בית של גדולים, שקט)
היה לי קצת קשה עם לטפל בילדים קטנים 24/7.
בתוספת הרי כביסה, בישולים וטיאטוא כל חצי שנייה, החלטתי- עוברים דירה!

ושוב, חוזר חלילה. אני לא אפרט שוב שהחפצים ארוזים והבגדים מקופלים יפה יפה בתוך המזוודה ואז יוצאים-

הפעם, לאח נשוי אחר (ישלי הרבה ב"ה).
היה ממש מעניין שם, ילד ו2 בנות מתוקות הסתובבו סביבי במחולות "דבואי הגיעה! דבואייי!"
אבל אני ישר צנחתי על הספה, כל הנדודים גרמו לי לשקוע בתרדמה.
כשהתעוררתי לשמע קול גיסתי קורא לי לארוחה מוכנה, הייתי מכוסה בשמיכה טובה וחמימה, שהציפה את ליבי בשמחה רבה.

כי אחרי הכל,
אמנם האירוח לא 5 כוכבים,
ואמנם הייתי עם מזוודה אחת ולא מלתחת בגדים.
אבל יש לי מי שדואג לי תמיד,
גם אם אהיה בקצה העולם,
יש לי על מי לסמוך.
כי בתכלס,
משפחה- זה לתמידדדדדד.