מה שבאמת

תמיד איתי
לאורך כל הדרך ידעתי שאתה לצידי.
ברגעים של נפילה, של קושי, כשכבר הרמתי ידיים ואמרתי: בשביל מה? בשביל מי?!
נזכרתי בך. וידעתי שאם לא בשבילי – אז בשבילך.
במסלול הארוך והקשה שלי, תמיד אתה שם, מכל צד:
מאחור, משגיח ומנווט. וכן, גם דוחף להתקדם של הזמן.
בצדדים. מלווה אותי מקרוב בכל צעד. מזכיר לי שאני לא לבד.
וגם מלפנים. מראה לי שיש סוף לדרך הזו. יעד. מטרה.
ומחכה לי שם עם חיבוק גדול ומבט של הערכה אינסופית בעיניים,
ואומר לי: כל הכבוד! עשית את זה! אני גאה בך!
וידעתי. ידעתי שיש טעם. ויש תכלית. ויש בשביל מה.
ידעתי שאתה אוהב אותי כי אני. לא את היכולות, המחשבות, הרגשות והמתנות.

וגם לא את הנפילות.
אותי.
והשתדלתי להחזיר, ולעשות מה שאתה אומר לי שטוב לי.
המילה "אהבה" לא תוכל לעולם לתאר מעט מההרגשה.
אבל הלקסיקון שלי דל, אז אשתמש בה,
בידיעה שאת עוצמת הרגש אתה יודע יותר טוב ממני.
אני מצטערת שלא תמיד הצלחת להביע אהבה באמת, וזה נשאר רק ברגש, ברצון, בכח.
אבל אני יודעת שאתה תמיד שם כדי להזכיר לי שאהבה מראים במעשים. בהתגברות.
שלך,
אחת שרוצה להיות טובה יותר ברגע הבא.