חברה שלי הצליחה לחיות

ולא היה לה קל
אני בהלםם!!
את פשוט מדהימה! מהממתתת
זה המילים היחידות שהצלחתי להפיק כשחברתי סיפרה לי ברגש את הדברים הבאים.
אז קצת רקע על החברה,
בוא נאמר שהיא מכירה את החיים מהצד הפחות נחמד שלהם..
"לא הכל דבש" לא נאמר עליה..
עליה נאמר "הכל לא דבש.."

האמת שבזמן האחרון מאז שזה קרה כל הסיפור העצוב שלה היא כל כך מדוכאת, כל הזמן עצובה כזו, בכלל לא מחייכת, מי מדבר על לצחוק.. אני הכרתי אותה לפני זה, היא הייתה תמיד שמחה ומחייכת, אף פעם לא ראו עליה שמשהו קשה לה בבית והיה לה מאד קשה בבית.
אז ישבתי איתה לשיחה, דיברנו המון שעות, ניסינו להבין מה קורה ולאן מתקדמים כי בצורה כזו אי אפשר להמשיך. מיום ליום היא רק דועכת, הלימודים לא מענינים אותה, פשוט חבל ועצוב. היא בכלל לא חיה. היא הייתה ממש חצי בן אדם.
בערך חודש אחרי השיחה שלנו היא קוראת לי ואומרת זהו, אני החלטתי שזה נגמר. אני לוקחת את עצמי לידיים ומתחילה לחיות! זה החיים שלי וזה האחריות שלי, לא משנה שאני אשמה או לא אשמה ונכון שיש לי את הזכות לבכות כל היום וזה מוצדק אבל ככה אני לא חיה, אני מתה. ואני לא רוצה את זה.
איך? שאלתי אותה. איך את הולכת לעשות את זה. זה קשה מאד, אולי מידי??
היא חייכה חיוך גדול, כמו פעם, מזמן לא ראיתי אותה מחייכת ככה, הלב שלי רקד מאושר.
היא התחילה להסביר: מעכשיו כל פעם שאני מרגישה רע שאני נהיית עצובה, שבאלי לבכות, שאני רוצה רק לברוח מהעולם הכואב הזה, כל פעם ששורף לי בלב ולא באלי לראות אף אחד, כל פעם שאני כועסת על הקב"ה ולא מבינה מה הוא רוצה ממני. אני לוקחת את הדבר הזה שעשה לי כל כך כואב ומוצאת בו נקודה אחת קטנה פיצית ממש של אור. זה לא אומר שאני לא בוכה יותר ולא כואב לי אלא שאני מתחילה ללמוד לאט לאט לראות עוד משהו חוץ מהשחור הזה. ככה אני אחיה. ככה אני באמת אהיה שווה משהו. עדיין יהיה לי קשה, זה לא אומר שאסור להיות עצובים, אבל כמו שאפשר להיות עצוב, חייב לראות את הטוב בחיים האלה. אחרת אנחנו מתים.
אז ככה החברה האלופה שלי הצליחה לחיות! הלוואי על כולנו. לא סתם שיתפתי אתכם בזה. אני מקווה שתיקחו את הדברים אליכם וגם אתם תתחילו לחיות למרות ואולי בגלל ודווקא בגלל שקשה!