סדר בחדר

מריבות:/

כנגד ארבע בנות דיברה אמא:
אחת חכמה – לא נכנסת לעימותים מיותרים
אחת מפריעה – כל הזמן יש "אקשן" סביבה
אחת (שמשחקת אותה) תמימה. מכירות את זה?
ושאינה יודעת לשלוט – ביצר לשלוט….

כן, אנחנו בסיום חג הפסח, והמאורעות הרגילים של ימי החול מתעצמים כשמדובר בשהות ארוכה יחד.
אז של מי לדעתכן חדר הבנות?
שלי!!! שלי!!!!!!! זה החדר שלי!!!!!!!!!
אני שומעת בקושי בדיוק כשאני באמצע הכנת הקוגל במטבח. שקשוק הסירים ופתיחת וסגירת הברז מפריעים לי (או שמא בכלל לא) לשמוע את פרטי המריבה שחוזרת על עצמה בווריאציה שונה בפעם המי יודע כמה.
אני לא צריכה לחכות יותר מדקה או שתיים עד שזעקות השוד והשבר מגיעות לפתחי – היינו – לפתח מטבח הפסח הפצפון שלנו.
* אמממאאאאאא, היא לקחה לי את הגרביונים שלי, היא עוד תעשה בהם חורים!!!!!
* כן, כי היא נגעה לי בחפצים שבמדף שלי, כמעט שברה לי את קופסת התכשיטים!!!!
* אממאאאאאאאא זה לא נכון, אל תאמיני לה! שתגיד תודה שאני מרשה לה להיות בחדר שלי!!!!
*מי רוצה להיות איתה בחדר בכלל!!! רק בלאגן היא עושה! הכי טוב היה שסטערנא ישנה איתי בחדר! אמא, אפשר לשנות שוב את סדר השינה בחדרים??
* נראה לך? זה לא הבית הפרטי שלך! לא עוברת חדר בחיים!! אם כבר תעברי את!!!!!!!

ואז שתיהן במקהלה: "אמא, למה את לא מתייחסת?"
אני כלל לא מנצלת את השקט ששרר פתאום, או את הפסקת מטר דמעות התנין שניתך ארצה, וממשיכה בשתיקה בחיתוך מאסיבי של הירקות למרק.
"אמממממאאאאאא" הן רוטנות, ומצפות שהגננת אמא תעשה סדר בויכוח החשוב והמהותי שמספרו הסידורי הוא בערך 999,999,999,999…….
אבל אני בעקשנות רבה, מסבירה להן ברוגע בפעם ה999,999,999,999 בערך שאני לא מתערבת במריבות שלהן, שיסתדרו לבד, הן כבר נערות בוגרות!

ההצגה הסתיימה, הרוחות נרגעו פחות או יותר (רק ה' יתברך יודע איך) המרק כבר עומד על האש, סיימתי כמעט לשטוף את הכלים, ואחת הבנות נכנסת למטבחון.
היא כבר שטפה פנים, סרקה שוב את הקוקו שאחותה פרקה לה (כדי להרגיז), והיא שופכת את ליבה:
אמא, לעולם!!!!!! לא הייתי מתחברת עם ילדה כמו אחותי! לעולם!!!!! למה אני צריכה לישון איתה בחדר? להיות שותפה איתה בארון הבגדים? זה סיוט!
אז אני מנסה לעשות סימולציה, כדי להמחיש לה שלא הכל בחיים הולך כפי שחשבנו, וצריך לדעת להתמודד לפעמים עם מציאות לא מהנה.
"ואם תהיה לך בוסית כזאת מעצבנת? מה תעשי?" אני מקשה.
"אני עוזבת באותו רגע את העבודה!" היא עונה נחרצות.
"ואם תהיה לך שוויגער עם אופי דומה? או גיסה? מה תעשי אז?" אני לא מרפה. "חלילה תעזבי את בעלך בגללן???"
"אההההה…." היא מגמגמת, "האמת, לא חשבתי על זה… אני באמת לא יודעת מה אעשה… זה יהיה קטסטרופה…"
היא התרככה, ולרגע הזה חיכיתי.
"תראי, בובה יפה שלי, לא הכל בחיים לפי הזמנה. הקב"ה הציב לך את אחיותייך כעובדה. את צריכה להתמודד. לדעתי זה אחת משתי סיבות – או שזה כדי לחסן אותך וללמד אותך להסתדר עם דברים מאתגרים כאלה בעתיד, שתהיי מורגלת בקושי, ולא תקבלי אותם ב"בום" ותישברי חלילה,
או – שזה ניסיון חולף. ה' מנסה אותך ורוצה לראות איך את מתעלה וצומחת מתוך הקושי הזה".

בתי מרוכזת בדברי. עיניה תקועות בנקודה כלשהי בתקרה. ככה זה כשהיא חושבת.
"ושתדעי לך שיש לך אחיות נפלאות, עם לב זהב" אני ממשיכה, "את רק צריכה למצוא את הדרך אליהן. אני בטוחה שעוד שנה, שנתיים, נקווה שלא יותר, אתן תהיו חברות נהדרות, ותהנו מאד זו בחברת זו. תעזרו זו בזו, ותודו לה' שיש לכן אחת את השניה" אני מוסיפה.

אבל אמא!! אין לי כח!!! אין לי כח אליהן יותר!!!! היא חוזרת לי אחורה, כאילו משליכה את כל ההרצאה היפה שלי לפח.
ובכנות אומר: גם לי אין כבר כח.
אין לי כח לכל המריבות והויכוחים האלה יותר.