ילדה עם מועקה גדולה החיים שלה מתחלקים לשתיים, זה מפרך. ילדה שיש לה גם בית וגם פנימייה ורוב החיים שלה ארוזים במזוודה והראש שלה לא פה ולא שם והלב שלה מחולק לאלף רסיסים,

הן אומרות שהעולם מוכן, אני אומרת הוא קרס מזמן. הן אומרות שהאור מתחזק, אני רק רואה את החושך מתגבר. הן אומרות שסופה ומגפה אלו רק סימנים שמעידים על בוא הגאולה, ואני רק רואה אנשים שתקועים בארץ

נמאס לי מהמשפחה שלי מהחברות מהבצפר מהמורות נמאס שאומרים לי מה לעשות מהאוכל מהספרים מהפלאפון והעיקר נמאס לי מעצמי. נמאס לי להתאכזב מעצמי נמאס לי לצעוק על עצמי נמאס לי להפיל את עצמי נמאס לי להכניס

בדידות זאת תחושה שאי אפשר להסביר במילים. זאת התחושה הכי קשה שבן אדם יכול להרגיש בחיים. ובן אדם עושה את ה.כ.ל כדי לא להרגיש את ההרגשה הנוראית הזאת. הוא ניתלה על כל גלגל הצלה, על כל

גם את חושבת מחשבות קשות וסובלת מחרדות? גם את בטוחה שכולן, חוץ ממך חיות חיים תותים? גם את רוצה שיבינו אותך שיידעו את מה שעובר עלייך… אבל שלא ירכלו הרכלנים? כי אם כן זה לא כך

שמחה? ממורמרת? לבד? עם כולם? מתוסבכת. על.. וגם בתוך עצמה. יוצאת מן הכלל. חסידית- מבחוץ. כולם מכירים אותה, ובאמת. מגיע לה? אוהבת את המיטה. ולא רק בלילה. ולא רק בגלל עייפות. פיזית, לא. נפשית, כן. קשה.

לפעמים מידי שמח לפעמים מידי ריקני ולפעמים כולי מתמלאת תחושה שכל זה יעבור והכל זה זמני לפעמים מעונן דיכאוני לפעמים בכי גשום ולפעמים אני כל כך קהת חושים שנראה שכבר לא יזיז אותי כלום

אתן לך לטעום מעט מן החושך שלי, אולי תבין אותי אז… טעמו רע ומר הוא, וכמה שהוא עז. אני שותה שתי כוסות עצב ביום וכפית גדושה דיכאון, ריקנות לארוחת צהריים. אתן לך מעט מן החושך שלי

הייתי רוצה להיות שמחה. הייתי רוצה להיות מקבלת. הייתי רוצה להיות מכילה. הייתי רוצה להיות סבלנית. הייתי רוצה להיות אחראית. הייתי רוצה להיות מבינה. הייתי רוצה להיות אוהבת. הייתי רוצה להיות אשה מפורסמת. הייתי רוצה להיות

אין לי בלב לא אלוקים ולא רבי. אין כבר אף אחד שיבוא יחבק, יעודד. קשה לי בדרך ל-ב-ד. כמה זמן אפשר לסבול, אה? כואב לי בנשמה. נמאס מאנשים שרוצים לעזור ונעלמים. נמאס כבר מכל המחשבות המטלטלות

בעולם מלא אנשים, לפעמים מילים זה לא הכל. מגע הוא קסם.

הולכת ברחוב הריק השמים שחורים אפילו העננים בוכים אבל רק עיני יבשות הלב אטום הוא כבר רגיל להיות לבד מה שלא יהיה. הערפל מתגבר, מתערבל אנשים מחייכים סביבי כמו מעודדים בחשאי יום יבוא הם לוחשים לי

לו ידעה שיש שם רק רעש וצלצולים לעולם לא הייתה עוזבת! לו הרגישה שביתה הוא מקום בטוח הייתה אוחזת בו בכל הכוח, ולעולם לא מפנה עורף! לו ידעו כולם שאינה מורדת מבחירה היא בסך הכל ילדה

כדור שחור אטום, מתגלגל בגרוני, ממאן לצאת כבר כמה שנים. הנשמה צועקת חזרה, אך ההוא שם למעלה מחזירה בעל כורחה. הנפש השבורה מרסקת את גופי הדאוב. היא כמו אבן שאין ביכולתה לזוז. אדום, מים, ועצב ניבטים

העולם שותק כמו נעצר רק אחת עוד יושבת וכותבת שירים לאוסף הכאב הטיפשי שלה בין לבין רואה כל מה שאסור חורטת כל מה שעוד מותר אוהבת את הלילה שונאת את המחר אני מלכת הלילה כי אז

אני צריכה לזכור שאלה החיים עליות מורדות כאבים שאלות והתשובות? עמוק בפנים הן אצלנו עמוק בפנים ורק אם נחפור לתוך נשמתנו נגלה לב פצוע נשמה בוכה מחכה שיגאלו אותה אבל מי שם את ליבו מי מסתכל

נמאס לי לנסות שוב ושוב להתאמץ על מה שקשה. גמרתי לשקר לעצמי שהכל יסתדר עוד מעט, כי אני בכלל לא יודעת אם זה נכון. והלוואי שהכל היה מסתכם בשיר נחמד שכתוב טוב, אבל זה מעבר. הרבה

בביצפר, יש בנות שמעליבות אותי ופוגעות בי ממש… הייתה לי עד לא מזמן חברה ממש טובה שהיינו בקשר ממש טוב, ולפני כמה זמן היא אמרה לי שהיא ראתה תמונות שלי באיזה שהוא מקום ואז היא אמרה

אילו הייתי יכולה להעביר לכן את מה שהלב שלי מרגיש.. את ההרגשה של הלבד של לבוא לביה"ס עם חיוך ואף אחת לא יודעת מה קרה בלילה. זו הרגשה נ ו ר א י ת פשוט ככה!!!

באנגלית בחשבון בעיברית-לשון. עם החברה ובכיתה בבית ובפנימיה. העצבים מהר עולים וכאפה או צרחה יוצאים. אז כדאי שממני תשמרו מרחק,

סוודר או מעיל כלום לא מועיל הלב עדיין קר אך עוד לא מאוחר כוכב שם מאיר זורח בוהק פזיז ומהיר שממני חומק מושיטה ידי אל על מנסה לגעת חושבת שזה קל אך מיד נכנעת נכנעת לייאוש

שלפחות היה מודיע!! הייתי נהנית מהרגע שלפני מנצלת אותו היטב. הרגשת מועקה החלה, ממה זה נובע?? אבל הוא החליט שלא לשאול בעצתי הייתי מתווכחת אתו מונעת את צעדיו לאט לאט הוא ירד. המצב רוח. שעד מהרה

אני צריכה עכשיו, לבכות, לא רוצה, לראות, את העולם הזה. אני במשבר, נשבר לי, נסדק לי, נהרס לי, השריון, מסך התעתועים על הלב שלי. חשבתי שזה עבר, טעיתי. חשבתי זה נגמר כבר נדפקתי. רוצה להתמודד, להתמוטט.