פוסטים אחרונים על התמודדות:

קשה לי להאמין

פעם בגיל 4 מצאת את עצמך בלונה פארק לבד, בלי אבא ואמא פתאום? זאת התחושה. וצריך להתמודד.

דמעות ולב

ואלוקים כמה פעמים ששלחתי נקודה קטנטנה ובכיתי. כי איך אפשר להכניס את כל מה שעולה על גדות

עוד על התמודדות:

צעקה אילמת

הצעקה הזאת שקורעת לך את הלב
זאת צעקה אילמת שמדברת בשפת הלב

כשמציף הכאב

בלתי פתיר.. מכוסה ביסורים.. מה עושים כשהאכזבה משתלטת? החיוך רק חיצוני, ואת מוצאת את עצמך קטנה. מה עושים בדיכדוך? וכשחופרים מגלים שמבחירה – בבור נמצאת. מה עושים כשהשמש זורחת? ורק לי בלב הרגע שקעה. לא מצליחה

הוא עלה או לא?(;

מנסה לתפוס בעין את כותרת הפוסט.. שלי, לא שלך.. גם את שלך אני רוצה.. אבל לא עכשיו.. אחרי יום מתיש, גומר.. (או בבקרו של אחד כזה..) ואם הפוסט עלה זה פשוט יהיה מבורך אולי זה יהיה

גומרת אותי

ולה לא נמאס ממני. אני רוצה לגמור אותה והיא רוצה לגמור אותי. אנחנו רבות כבר יותר משנתיים. והיא חזקה מחלישה אותי. ואת הרצון שבוער בי היא הצליחה לשחוק. וזה עצוב לי.

פתאום (?)

ופתאום כבר לא כל כך קשה לאכול ופתאום קורה שאני נרדמת בלי לעבור עשרים התקפי חרדה כדי לזכות בשינה הנכספת ופתאום אני אפילו שוב כותבת פורקת מן המעיין עם עט ומחברת ועדיין עדיין עדיין הלב כבד…

מי?

מי יוכל להבין
את העלבון הצורב

תסכול

תסכול תכונה כל כך מרגיזה אומרת לך שאת בעצם כלום אין לך מה לעשות, לשנות את תלויה במה שיחליטו אחרים אולי כל זה רק כדי לחזק את האמונה באלוקים? אם רק הייתי יכולה לעשות משהו.. אבל

הקב"ה למההה???

למה אף אחד לא מבין אותי למה כולם נגדי למה כל העולם שונא אותי למה כולם מאשימים אותי למה אף אחד לא מוכן לקבל אותי כמו שאני להבין שאני בן אדם שטועה לפעמים שנכשל לפעמים אני

זה מציק לי

להתנהג ה'תטלה' של החיים להיות הילדה הכי צדיקה בעולם נמאס לי לחייך לכולם ולשחק עסקים כרגיל!!!!!! אני רקובה מהשורש, כולם אומרות שאני חסידית פחחחחחחחחחחחחח האמת זה מציק לייייייי!!!!!! אני לא יודעת מה אני רוצה מחיי, האם

עיניים

של ילדה קטנה מול מצלמה עם ידיים במותניים והיא מביטה ואני בחזרה בוהה כמה עומק היה אז.. לקטנה שכבר לא, כי עכשיו העיניים

לבד

לא רוצה לשמוע כל כך קשה לה חורטת עם הציפורניים על המראה לא רוצה להסתכל על עצמה מעבירה את הידיים על פרצופה מוחה את הדמעות שזולגות בלי מעצורים היא כל כך רוצה לצעוק להם לצעוק להם

למה דווקא ליי???

יותר מדי עצוב לי. וקשה. בשביל מה??? בשביל מה?? אולי אתן, שותפות יקרות, תוכלו לעזור לי למצוא את התשובה? אני ממש מקווה.. כי אני כבר מיואשת מיואשתת אני מבטיחה לכן, יש לי דמעות בעיניים ומקודם הן

אהבה אדומה

לאהבה שאינה תלויה בדבר. עכשיו אין שם כלום, רק קולבים תלויים מיותמים. קיר לבן. לו נשאר מעיל, שלא הכי הועיל, אבל, הוא היה אדום, יפה כזה, והוא יכול היה להמשיך לבכות עליך לכרית הלבנה.

שמישהו ינער אותי

שמדביק אותי למיטה שמונע ממני עשייה שמספר לי סיפורים על כמה אני לא שווה שונה ומוזרה שמשכנע אותי להשאר לנצח מתחת לשמיכה ואף אחד לא שם לב כולם שקועים בתוך עצמם טוב שלפחות האתר המדהים הזה

ללב היקר שלי!

אני יודעת שאני לא תמיד מקשיבה לך אני יודעת שאני חונקת אותך ולא מרשה לך להוציא כלום כמעט החוצה אני מצטערת שאני משאירה לך את הדמעות שמציפות אותך, ואתה כמעט טובע אני מצטערת אבל.. אתה לא

העצב שם בפנים

לא רק האופטימיות נגמרה, ובאמת יש שם עצב עמוק עמוק בפנים. ואני קצת מתכחשת, ובעיקר מתקשה לקבל. את העובדה ששוב האמנתי, למשהו שלא הייתי צריכה. ונתתי לזה סיכוי והבאתי מקום לתקווה. וכמובן צפוי וברור התאכזבתי, לחלוטין.

ולא מצאתי

וכמובן שכשנגמרו המילים אין טעם לדבר. והצלילים של השתיקה צורמים לי באוזן אלמלא השתיקה הייתה צורמת הייתי רוצה שקט. והמאזניים מתאזנות שבצד אחד המילים ובצד שני השתיקה. אני מתבוננת במאזניים יש שיוויון. נו, כבר תחליטי את

מה לעשות?

אז זהו שאני פשוט לא עושה אני פשוט לא מסוגלת כשמבקשים ממני אני מסרבת בפעם השניה אני נחרצות מתנגדת בפעם השלישית כשכבר צועקים אני מתחצפת ואז תמיד- נענשת ומתעצבנת וכועסת ושוברת עוד ועוד כללים מורדת לא

פחחחח

אני חברה ואתן מנצלות מרגישה את הבגידה אין בי רצון להיות אני בן אדם טוב חכם ומוצלח איך זה קרה שהשתנתי כל כך ואתן תמשיכו להגיד 'זו אשמתך תעשי עבודת המידות' ואתן תמשיכו לדרוך ותמלמלו 'סתם

לא יעזור לכם

שתבואו. תצחקו ותצחיקו. שתשחררו, תפשירו. תרגעו ותרגיעו. עדיין על עיניי תכסה שכבה. שכבה עצובה. שכבה נעלמת. שכבה אשר בתוכה חיים צופנת. שכבה – שאתם יצרתם. ופניי יהיו מסכה. קפואה ואדישה. למוות ולחיים. קרירה וצוננת. לטוב ולרע.

רק רציתי לספר

אוףף תמיד אומרים לי ילדה שמחה חוש הומור בלה בלה בלה שטויות במיץץ אני שבורה מרוסקת אוףףף דיי קשהה ליייי זהוו ביי.

לבכות

שלבכות בלילות, שעות. שעות ארוכות, וקשות ולקום. עם עיניים אדומות דומעות, נפוחות, חשבתי זה שייך