נמאס לי לנסות שוב ושוב להתאמץ על מה שקשה. גמרתי לשקר לעצמי שהכל יסתדר עוד מעט, כי אני בכלל לא יודעת אם זה נכון. והלוואי שהכל היה מסתכם בשיר נחמד שכתוב טוב, אבל זה מעבר. הרבה

בביצפר, יש בנות שמעליבות אותי ופוגעות בי ממש… הייתה לי עד לא מזמן חברה ממש טובה שהיינו בקשר ממש טוב, ולפני כמה זמן היא אמרה לי שהיא ראתה תמונות שלי באיזה שהוא מקום ואז היא אמרה

אילו הייתי יכולה להעביר לכן את מה שהלב שלי מרגיש.. את ההרגשה של הלבד של לבוא לביה"ס עם חיוך ואף אחת לא יודעת מה קרה בלילה. זו הרגשה נ ו ר א י ת פשוט ככה!!!

באנגלית בחשבון בעיברית-לשון. עם החברה ובכיתה בבית ובפנימיה. העצבים מהר עולים וכאפה או צרחה יוצאים. אז כדאי שממני תשמרו מרחק,

סוודר או מעיל כלום לא מועיל הלב עדיין קר אך עוד לא מאוחר כוכב שם מאיר זורח בוהק פזיז ומהיר שממני חומק מושיטה ידי אל על מנסה לגעת חושבת שזה קל אך מיד נכנעת נכנעת לייאוש

שלפחות היה מודיע!! הייתי נהנית מהרגע שלפני מנצלת אותו היטב. הרגשת מועקה החלה, ממה זה נובע?? אבל הוא החליט שלא לשאול בעצתי הייתי מתווכחת אתו מונעת את צעדיו לאט לאט הוא ירד. המצב רוח. שעד מהרה

אני צריכה עכשיו, לבכות, לא רוצה, לראות, את העולם הזה. אני במשבר, נשבר לי, נסדק לי, נהרס לי, השריון, מסך התעתועים על הלב שלי. חשבתי שזה עבר, טעיתי. חשבתי זה נגמר כבר נדפקתי. רוצה להתמודד, להתמוטט.

זה לא שקרה אסון זה לא שנפלתי סתם מחסום שפתאום עוצר אותי. מנסה להרים את הלב שנפל לעודד להראות לו את המשך הדרך אבל הסתבכתי במבוך הייאוש הפך למלך

יש לי ימים שאני מגיעה לבית ספר. פוגשת את החברות. את המורות. ומרגיש לי כאילו אני אוויר. לא מתייחסים. עוברת במסדרון לבדי ומחכה שהמורה תפנה אליי או תשאל אותי למה לא הגעתי בשלושה ימים האחרונים. ולמה

רצה קלת רגליים עם חיוך על שפתיי, והשמש שבשמיים זורחת מעליי. עם קריאות עידוד וגביע קוטפת הצלחות אבל אז.. מיד מגיע שביל נעים פחות.. הוא תמיד שם בסיבוב מכין לי מארב מנסה להפיל אותי שוב ושוב

ואני זו שדילגתי בתוך שלוליות של חול בגשמים הקרים רעדתי מכפור אני זו שמתחתי ביקורת חריפה על עברי ועתידי הדבקתי תווית נעוצה ואני זו שנלחמתי בעצם מול עצמי מרדתי והכאבתי לגופי. ללבי. ואני זו שסטיתי מדרך

מה קורה ולמה איך אני כאן חיה בלי כלום ומסר להעביר אני מרגישה ריקנית אפילו כשאני משמעותית רק הולכת וסתם רק ישנה, מדברת והמחשבות לא מרפות סתם יושבות מערערות כל יסודות יציבים שבניתי ואני לא מבינה

אומרים שצריך לתת לו מקום. צריך לתת לו בית-הום. צריך לפתוח לו פתח, צריך לתת לו מפתח. אבל.. אצלי הוא לא מרגיע. אצלי הוא לא מגיע. אצלי אין לא מקום. כי אני אומרת לו לסתום. סוגרת

אוקיי, עכשיו בהחלט יותר הגיוני שעדיין צורבות לי העיניים.  קמה בכבדות מהמיטה וניגשת למראה בחדר. עצב תהומי ניבט אלי מתוך העיניים שמולי, ניצוץ לא מובן דולק בין אישוניהן. אני נבהלת, מנסה לחייך אל הדמות במראה. זה

מים רבים שנוזלים מעיניי לא יכבו את האש כעס נקמה מה כבר ביקשתי רק קצת אהבה להרגיש רצויה ולמה את כל כך רעה ואני פגיעה את מידותייך השארת בבית ואני אשמה שונאת את החיוך המעושה הצחוק

שתרגיש את הכאב. שתראה את הכאב בעיניים. שתאמר בקול "צמיד את גיבורה"! שתיתן לי חיבוק חזק חזק. שתראה את הדמעות שחודשים רוצות לצאת. את הדמעות שמספרות הכל. הכל! שתראה שצמיד עבר שינוי וליטשו אותו והוא הרבה

כבר חשבתי, שהבנתם, שבינינו זה נגמר. לא שוכחת את הרגע שהגעתם, מחור שחור אחד. ואז נפלתם, עלי ולא הבנתי למה זה כבר מאוחר. דייי תנו לעוף ברוחחח תנו לי לעוף ברוח הזמן עכשיווו תנו לי לגדול

אבל פלא הזעקות והכאב לא נותנים מנוח. וממשיכים וממשיכים.. אבא סובל. זו מילה חמודה שאפשר לתאר את המצב. אתן אפילו לא יכולות לתאר כמה זה קשההההה שהדמעות כבר עומדות בעניים. ורוצות לצאת. אך מסתירה בכל כוחי.

אני כל היום בבדיקות בגלל שיש לי כאבים מטורפים.. בבטן.. ושום רופא לא מוצא כלום.. הכאב אין סיכוי שהוא מגיע מלחץ ואני מוצאת את עצמי מתפללת לזה שפשוט ימצאו משהו לא משנה מה אבל שימצאו ונדע

אני מרגישה איך שהגוש עולה, רוצה להתפרץ בסערה החוצה העיניים רושפות הלב מבעבע אני צועקת, משתוללת, מאבדת עשתונות ואת שפיותי לדעת! לא שולטת בעצמי, מלחמה של ממש. ובגרסה קצת אחרת של עצמי: אני עצבנית אני כועסת

היא הרסה לי! הכל! נשארתי בודדה ועלובה, בגללה! למה? כי היא פשוט מקנאה! באה והרסה לי את החיים, בכמה פעולות קטנות, שאי אפשר להחזיר. ועכשיו , ערב יום הדין. אני צריכה לסלוח. אבל אני פשוט לא

פוסעת לי בין שבילים אפופי השחור..מיואשת.. תקוות,עצות,ישועות? מחפשת..לעיתים רחוקות מוצאת.. מבטי נתקל בעלה המושלך מן העץ בגסות ראשיתו מלא צבע וחיים אך עתה, חסר צבע וחיות מושפל ונרמס לאלפי חתיכות זה מזכיר משו..משו שעלי עובר נפשי

התיישב לו אומן מקום בו יוכל למצוא לעצמו פורקן וללקט פיסות נוף לתוך הקן להעביר דרך מכחול וצבע את קולות, ריחות ומראות הטבע רק יד מיומנת תוכל להביע חובר גוונים, קווים וצורות גלויות ונסתרות שבין השורות