הנה יום חדש מלא בשמחה ומלא תכניות אבל פתאום הכל משתבש…   זה מתחיל בזה שאחותי תופסת את השירותים לפני! אח"כ כשסוף סוף אני נכנסת, וניגשת לצחצח שיניים המברשת מחליקה לי לרצפה ולמי יש כח

אתן יודעות איך מרגיש הצד השני עם זה? הוא מרגיש מדהים אני מניחה. תגידו שאתן שכליות, תגידו שאתן לא יודעות איך להגיב… לא יודעת, כ"כ הרבה אנשים שלא יודעים להתייחס? להתייחס זה לשלוח הודעת התענינות. להתייחס

  וכל כך מצליחה להבין אותך! וזה כל כך מעצבן…   שאחרי השיחות אל תוך הלילה, המסירות, ההשקעה מצד שתינו, והטיולים בשבת..   שאחרי שרקמנו את אחד הקשרים היפים ביותר שפגשנו שתינו!   מצאת חברה אחרת,

  כמו אזלו נגמרו נשדדו ציפור כבולה. רוצה לעוף למרחקים. כבולה. רוצה לראות מחוזות אחרים. עזובה. עד שיום אחד הגיעה לה ציפור אחרת מתוקה וגילתה ואמרה לציפור הקטנה. שהיא כבלה את עצמה. אולי זה היה נכון

  יש להן רגשות שמכבידים עליו. הן פשוט לא יכולות! ואף פעם לא הבנתי, איך קורה שלאדם כבד הלב? איך יש מצב שרגשות לגמרי מחלישים את הגוף?   אבל היום, הרגשתי את זה. הלב שלי כאב,

תכלס כשאני שבורה וצריכה מישו ליד – אף אחת לא פה להושיט לי יד. הלב שלי שרוף ממזמן, מדמם בשקט, כזה קטן.     למה את לא מקשיבה לעצמך לפעמים? למה יודעת לומר לכולם את הכי

אני רוצה לתת לך חיבוק כן, הכי רוצה בעולם כי אני מבינה בדיוק מה את מרגישה אני הכי איתך באמת, אני לא מכירה אותך בכלל לא יודעת מי את וכל כך אוהבת אותך הכי הכי בעולם

אני בסדר אפילו אם זה מרגיש שהכל עומד להתפוצץ אני בסדר אפילו שבאלי לצרוח ולא יוצא שום צליל אני בסדר אפילו אם כל הדברים שאני מרגישה הולכים להפיל אותי אני בסדר אפילו שאני מנסה לבכות וזה

  בגלל רגע אחד של עצבים הכל עולה לך והכל נראה שחור… שונאת את ההרגשה הזו אבל מי שואל אותי? אני שונאת שאנשים לא מקשיבים ומיד יורים שונאת את המציאות שאני לא היחידה שפחות שונאת לשים

עזבו אותי, חנקתם. תמיד איתי, נמאסתם.   צמודים לצוואר כמו צווארון תוציאו את הגופה כבר מהארון.   תנו לי לחיות ולהיות מה שאני רוצה לזרום עם המצב ולא כמו עוד קציצה.   תאפשרו לי לבחור בעצמי

ובכלל למה אף אחד לא רואה את העצב שבתוך היופי הזה? ולמה אין אותו כאן – שישמע את הגניחות והיבבות החלשות ושלא יברח ושיהיה ושיתרכז בי ויכאב איתי ביחד

איך את יושבת מול המחשב ובוכה מה קרה לך מה עבר עליך מי פגע בך ילדה שלי בא לי לחבק אותך הכי חזק בעולם בא לי לנגב לך את הדמעות בא לי להיות איתך בשעות הכי

למה שמישהו ירצה להקשיב לי, אם אני לא עוצרת כדי לשמוע את נפשי הפצועה, הבוכה לה בפינה. הלוואי ואמצא מישהו שיגן, כי אני כבר נשארתי בלי חומות בכלל.

והלב שלי – כמה הוא יכול? הוא צריך לפרוק על מישהו. אז הוא פורק על הכתובת הלא נכונה, הוא מוציא את הכאב על אנשים טובים. ואני באמת מנסה לעשות רק טוב, אבל לפעמים נמאס לי לשחק

דווקא יש לי חבורה נחמדה, שאנחנו מבלות מפעם לפעם.

אף לא אחד מהסובבים
ידע
היאך זה קרה.

להתעורר מהחלום
לצבוט ולהאמין שהכל היה דמיון

אני לא מסוגלת להסתגל לעצמי, בגלל כל השריטות , השריטות האלה מייאשות את גופי. הלילות חסרי שינה. כותבת שוב ליומן, מנסה לעכל את הצעקות והקללות, מנסה להכיל את עצמי. אני דורכת על עצמי, מדמיינת את הכאב

הקב"ה, קשה לי עכשיו……. רבי….. אני יודעת שאתה איתי….. וגם כשקשה לי… ואתה אוהב אותי. הקב"ה..אני יודעת שכל מה שאתה עושה זה לטובה ולא סתם אני פה עכשיו ולא סתם קורה מה שקורה פה עכשיו ולא

קשה לי !
החיים מעלי!
כך מרגישה אני.

אין לי כח לכלום. כועסת על כולם. על העולם האכזרי הזה שלא נותן לי טיפת מנוחה, טיפת אהבה. אני כבולה ונקרעת.. אמא צווחת שאני חייבת לשמור על כל הילדים ואין לי רשות ללכת לחברות אבא צועק

חשבתי שנכון הדבר אך למרבה הצער לא נכון מעשה זה. לאחי החיים קשים. היצ"הר רע להם עושה ולא מטפלים בעצמם.. החלטתי לקפוץ לאש וממנה אותם לגרש אך לגודל הכאב אצלי משאירה האש כוויות שורפות לא של

גם אם יתקעו אותה במדבר שומם תהפוך את האדמה ולא יהיה מדבר יותר. הכל ייעלם. יישרף איתה ביחד. מה היא עוד עושה פה היא לא יודעת. רק בונה מגדל מפרקת. יושבת. בוהה במסך המזוגג. היא בוכה

הירידה הזאת היא תלולה מדי מדרון אפל. שומם. חשוך. וזה קרה לי שוב מעידה כואבת. מייסרת. מענה. וזה יוצר בלבול אני רוצה את זה? כי עשיתי זאת לעצמי לא אף אחד אחר אשם רק אני. אנוכי.