פוסטים אחרונים על התמודדות:

אני סובלת!

סובלת את עצמי (לפעמים)! סובלת את העולם! סובלת את החיים האלה!! למה אני כאן בכלל?? מי החליט

לא מבינה.

התדעי אובדן מהו? התביני את הלב שותת הדם? התדעי מה הם ייסורים על נפש מפורקת? התביני את משמעותה

עוד על התמודדות:

לבד

ואולי טוב שכך. בוכה לעצמי. בלי שומע. מסתכלת לשמיים. מחפשת משהו . אך לא מוצאת. רוצה רק הבנה. מבט שמבין. ועכשיו. בוכה בשקט.

בצל

עומדת במטבח, מקלפת בצל. מהרהרת בכך, שלפעמים לא קל. את מקשיבה לי בתשובת לב. חושבת ומאזינה, העובר בך כאב? על מעללי וכל הקליפות שבלקלף מעליי, משקיעה כוחות. יושבת במטבח, לקלף ממשיכה. מהרהרת בך, עולה מחשבה לא

לבדי

שייתן לי יד ויהיה איתי לעד אין בעולם אחד מבין כולם שיוריד אליי סולם שאעלה אל העולם יש לי חברות אך גם להן בעיות רחוקות ואחרות צריך לתת להן לחיות ואני הנטושה לא אבוא בדרישה שיהיו

לב פצוע

לא רוצה לזכור אותך כולם אומרים לי את תקועה בעבר למרות שבשביל כולם זה נגמר אצלי זה עדיין חי ונושם מכאיב מאשים כשהוא עדיין מנסה להרשים הזיכרון חד כל כך כאילו קרה אתמול אותו מעשה מלוכלך

תמיד יהיה.

אז היא חייכה ויצא חיוך עצוב. אז היא כבר לא ניסתה. הבטיחו שיום יובא והקושי ייעלם. אבל הוא כאן. חי ובועט. כל רגע כל דקה כל שניה. אז אולי אל תבטיחו לה שיום יבוא ויהיה לה

שממה

חשה בחזקה את הדממה לא מתקרבת לדעת הבתוך עטוף באפילה וששממה ומרוקן מוחי מחשבות ואת פעולותיי המועטות מראה לי – ממש לא שוות! חושבת על עצמי בגובה הרצפה מכזו שכמותך- למה את מצפה? מבינה שלא כך

אין מצב

הקורונה הזו הולכת לעזוב אותנו בלי שנלמד ממנה כלום. בלי שנשנה כלום. בלי שיקרה כלום. ותשאיר אותנו עם חור ענק וגדול. מדברים כבר על חזרה לשגרה. בבתי הרפואה סוגרים מחלקות קורונה. אנשים מסתובבים בחוץ בלי מסכות.

מוצש שכזה..

ואני חשדתי שבחצי שעה שחיכינו שיבוא כבר להבדלה הוא בכה מאחורי הדלת הנעולה. כי בני וולף נפטר, ומשהו באבא שלי נשבר. וכאב עצור שט לו במבט כשהוא הודיע לי שזהו, אין לו בשביל מה ללכת לאוהל

זהירות

הנפוחים והמרשימים, כן, אלו שבתוכם הכל חלול. גם אנחנו ככה לפעמים. עם ביטחון עצמי כלפי חוץ. אבל מבפנים? מרגישות כלום. אם תבוא מי שתחזק את הזכוכית, שתחמיא [ותמיד יש על מה!] אולי זה יעזור.

נעלמת

לצאת ממקומי. כדי להתקרב אל עצמי. להתחבר; למי שאני. אבל המציאות שונה. אין אפשרות כזאת, ואפילו לא דומה. אז אני לא קרובה למרות שרוצה.

טובה.

גם בלי ליזום ולפעול כל היום גם בלי להחמיר בכל דבר בלי להתייחס לכל הדקויות כאל גזירה שאין לה עוררין כל טעות או הערה אוכלת אותי ומכניסה למצב של מרה שחורה על כל דבר צריך לעבור

הם המשיכו בלעדיי

בום. אה! נזכרתי.   מסתכלת מסביבי המקום לידי ריק אבל כל המקומות האחרים תפוסים כולם נראים אדישים יבשים קרים כאלה מה קורה פה??   בווום. נתקעתי בחלון איי זה כאב אף אחד לא מסתובב לא מסתכל

קפסולה ריקה

אבל זהו. אין לי יותר כוח לכלום היה חג ארוך באמת ארוך. גם שבת אחכ מי צריך לימודים? המיטה קורצת יותר מדי.

מישהו??

אף אחד לא ידע.. אף אחד לא יבין.. מרוב שלוקחים כמובן מאליו.. אז שוכחים..שכן. גם לי יש לב.. וגם לי כואב.. אבל אני חייבת. חייבת תמיד: לסלוח.. להבין.. למחול על הכל.. לא לקחת קשה.. יודעת ש-ה׳

גדול עליי הלבד

קול השעון בחדר הריק שלי הוא הסימן היחיד בשבילי שאני עוד בהכרה ואני לבד רק אני והכאב אני לא מצליחה להרפות, האדמה אספה כבר מזמן את הדמעות של השמים, למה את שלי היא לא יכלה לקחת

פשוט לבד.

שורף לי מבפנים, ואין מישהו שיקשיב באמת ובתמים. מרגישה כל כך לבד בלי לשתף אף אחד וכל זה כי קשה לי. קשה לי לשתף, אז קשה לי עם עצמי. ואז הכל מתערבב בפנים והופך למערבולת לא

דיייי.

די לצרוח עליי די לחקות אותי כשאני בוכה ועצובה בגללכם. כי דיייי ושבעתי מהכל כבר. רוצה ללכת ולהיות עם עצמי לבד. באי בודד. ושם בטוחה שיהיה לי הרבה יותר טוב. שם לא יצעקו עליי על מה

השתיקה.

מזועזעים עד עמקי נשמתם, מנתחים את המצב מביעים דעה המומים. אני קוברת את ראשי בין הדפים, מנסה לכלוא את הדמעות על הורים שהלכו לנצח. ילדים קטנים, אבודים כאב שבלתי אפשרי לבטא במילים. שתיקה רועמת, שזועקת הכל.

הרצון לברוח

המחשבות שמסתובבות במוח ולא נותנות מנוח דדאאיייי!! תבינו.. תנסו להבין.. לא יקרה כלום מהמחשבת שלה! מחשבות נורמטיביות של הגיל.. כן.. הגיל המקולל שנמאס כבר לקרוא לו בשמו גיל ההתבגרות לקוות שיעבור מהר ובשלום מחשבות, רצונות ותאוות

אין בשביל מה?

להן משפחה חברות עולם וורוד ולי השקיעה כבר חלפה חיוך קטן- חלום ישן והלב בוכה מבפנים מרגישה שרק אני מסתכלת במבט אחר חושבת שאין בשביל מה להשקיע צעקות מלחמות מאבק משאירים בי אבק ואני רק רוצה ללכת מכאן

מבע קר

רוצה רק, לסגור את הלב לא להרגיש את הכאב לאטום את הרגשות שתמיד נגישות לברוח למקום רחוק לשקוע בחלום מתוק אבל אני כאן, המציאות עומדת מולי שואבת את כל כולי מחכה שאצליח להתמודד לא נותנת לי

לב שלם

קרוע מכאב, כאב צורב. קשה לחיות כך. שאבאלה, שאני כל כך אוהבת, בסכנה. בסכנת חיים. כל כולו חלוש, עייף, קשה לו, כואב לו, וכואב לי. כואב לי שכואב לו. הלב שבור, מפורק. אבל- אין שלם מלב

הלב

אולי אתן מרגישות אחרי תקופה סוערת מידי רגשית דממת אלחוט. הלב לא עמד כבר בעומס והוא הציב חומות על גבי חומות כדיי למנוע את הכאב שיכול לארוב לו מעבר לפינה. חברות יקרות, קוראים לזה הדחקה. זה

קשה.

אז אני לא משהו, בכלל! לא בבי"ס, לא בבית, לא עם עצמי, לא עם חברות, לא עם המורות, לא עם הלימודים ולא עם העולם. וזה לא נראה לי תקין. אתן יודעות שאתן היחידות שאני משתפת אותן?