תדליקי את האש

בואי תחשבי כמו גפרור לרגע. ראשך אדום ומלא רצון להבעיר אש.

את מי נורא מתחשק לך "להדליק"? מי בסביבה שלך כבוי לדעתך?

בחרי דווקא אדם ולא חפץ.

תארי את הקשר שלכן, למה את מרגישה צורך להאיר אותה מחדש ואיך את מתכוונת לעשות את זה…

מהיטבאל
המורה שלי הזו, המתסכלת.
שיושבת בצורה הכי מסורטטת שאפשר, אדם בצורת מלבן, ומכתיבה לנו את החומר, עם רווחים מדויקים בכל מקום בו נכון לשים פסיק ונקודה.
היא בול עץ, המורה הזו. אבל כזה שניסרו בנגרי'ה, קרש הכי ישר שאפשר.
אם רק הי'ה מי שידליק אותה, שיגרום לה לזוז.
שתהפוך לשלהבת חי'ה, משהו שרוקד ומאיר ומיטיב.
הלוואי שמכל הקיבעון שלה, ישאר אפר.
ותשאר לנו מורה חמודה 🙂

אלופה
וואו. יש יותר מדי אנשים כאלה…
לפעמים אני רוצה לנער את העולם, לשקשק אותו, עד שיתפקח ויראה.
לפעמים אני רוצה לנער את חברה שלי, לגרום לה לראות מה שהיא לא מצליחה לראות.
אבל בינתיים אני רק יושבת מהצד, ורואה אותה נכבית, לאט לאט. שלהבת אחרי שלהבת דועכת לאיתה, ואני רק מתבוננת, בידיים כבולות, לא יודעת מאיפה להדליק את הגפרור, ואיך.
אני רוצה לפתוח לה את העיניים בכוח, להגיד לה 'תראי!!! נכון שעכשיו הכל כל כך מפתה, ונכון שעכשיו קשה לך לעמוד בניסיון… אבל בסוף זה יהיה שווה את המאמץ! ובבקשה, בבקשה תמשיכי להחזיק עוד קצת, בשבילך, בשבילי…'
לפעמים אני רוצה להדליק את אחותי.
אני רוצה לפתוח לה את העיניים, העיניים שהיא בוחרת לעצום בכוח, מול האור המסנוור ומלא היופי האלוקי שביהדות.
לפעמים אני רוצה לנער את המורות ואנשי החינוך, לגרום להם לראות מה באמת קורה עם הילדים והנוער. להדליק אותם, אפילו קצת, שיעשו משהו, כי הכל בוער.
לפעמים, אני רוצה להדליק את כל העולם.
כי איך יכול להיות שהדברים האלה קורים, ורק אני רואה. ורק אני שומעת.
ואז, כשאני סוף סוף נהפכת לגפרור – אני בוחרת קודם כל – להדליק את עצמי.
להדליק בתוכי את ההבנה, שאני לא יכולה להדליק את כל העולם.
להדליק בתוכי את הכוח, לתת לעולם להתנהל לבד, ולהשאיר את זה בידיים שלו.
להדליק אותי, כדי לתקן בתוכי את כל מה שניתן לתקן.
וזה מבחינתי – לתקן את כל העולם.
"כל המציל נפש אחת מישראל, כאילו קיים עולם מלא"
כן, גם אם זה הנפש שלך. במיוחד היא.

ilanit- אילנית
זה בעצם 2 לבבות שכתבו אחד לשני מכתב. אין לי מושג איך הוא הגיע לכאן……

למאיר, אחי הדאון, והמיוחד!!
אתה האחרון בעולם שנראה כמו מישהו שצריך להדליק אותו… כולך מרץ ואנרגיה, אתה מצחיק ושמח. נו, באמת… לך חסרה לך בעירה?!
וכל מי שיגיד את זה בעצם צודק… אתה באמת כולך אש אחת גדולה. אבל…
בחוץ אתה באמת פעיל ונמרץ, להבה נלהבת… אבל בבית אתה לפעמים—-
שם אתה מתגלה שקט פעמים, מכווץ בתוך עצמך. מרחף בעולמות עליונים, רחוק מעיננו. כבוי.
ולעיתים מתחשק לי, לקום, לטלטל אותך ולצעוק לך עמוק לתוך האוזניים " מאיר, קום!!! קום ותתחיל, תדבר, תפעל, תלך, רק תעשה משהו! הפסק לשבת על הספה שמוט רגליים ולהתרכז בעצמך!!! קום!!! תאיר!!!!!! ".
אני כמעט קמה, אבל אז… תמיד רגע לפני, אני תופסת את עצמי ומגלה שאולי הגפרור הנלהב שלי יכול לשרוף יותר מידי.
אולי טוב לו ככה. מי אמר שדווקא את צריכה להאיר אותו????? מחשבות זוחלות לי בראש לאט לאט, ואני מתיישבת. גפרור פזיז שכמותי.
מתיישבת. צופה בך משוטט בגלקסיות אחרות ומתאפקת שלא לקום. מתיישבת שוב כל פעם מחדש.
כנראה שמה שטוב לך לא טוב לי.
חומר הבעירה בו אני מבעירה את העולם שונה משלך. אתה כנראה לא זקוק לשמן על מנת לבעור, זכית! מספיק שתחייך חיוך עקום בעל שתי עיניים מלוכסנות וכבר תוכל לכבוש את כל העולם בשמחתך. אני לא כמוך….
אז רק תסלח לי, אם לפעמים לפעמים אני שוכחת את היותך נר שונה ממני…
תסלח לי, להבה טהורה שכמותך.
אוהבת.
הגפרור הפזיז…
אחותך הפזיזה אף היא…

סולמית_#
חברה.
חברה שהייתה-שעדיין.
החלום שלי זה להצית בה את הלהבה מחדש.
היא בחרה דרך חיים אחרת,
ואני מכבדת.
אבל זו לא היא;
עם ההתלהבות והחיות שבכל דבר.
אני רואה,
כולן רואות- שהיא רוצה,
אבל היא כל כך כבויה.
ה'עוילם' כנראה מנצנץ יותר.
אני מתפללת עלייך יום-יום,
מה שאת כבר הפסקת לעשות…
חזרי בך-זו לא את.

תפוח כתום נגוס
מתחשק לי להאיר אותה,
את המורה שלי.
היא נכנסת לכיתה מחייכת (לרוב, היא משתדלת) וכשלא, אז לא.
שלום לכיתה ט8, "יש מישהי שאולי לא ראתה שנכנסתי?" קול גבוה, עצוב, מתלונן. חסר סבלנות.
והיא מתיישבת, מתחילים
מלמדת, ממשיכים
"אין זמן בנות, בואו נמשיך בבקשה לא לפתוח את הנושא של המזגן שוב"
וזהו צלצול.
היא יוצאת.
ומשום מה הלב שלי נחמץ.
עליה,.
מה היה לך בבוקר שהיית כל כך כבויה? מה קרה לפני שנכנסת לכיתה? אולי את לא מרגישה טוב?
ועוברים הימים עוד יום ועוד יום, ואת ממשיכה, ככה כבויה.
לפעמים אני קמה בבוקר וחושבת אולי היום יהיה שונה, ואת תחיי, יהיו בעיניים שלך אש
אבל אני מגיעה לכיתה, והאפור מתמזג לו עם העיניים שלך, והמבט.
הלוואי והייתי יכולה להדליק אותך.

טוהר
מי בסביבה שלך כבוי לדעתך…
אחח… קלעתם, הפעם. בול
והתשובה היא: אני
לא מקורי במיוחד, מה?
אבל זו האמת
ואמת נשארת אמת בכל מצב
שחוקה ובנאלית כמו גם עצובה עד כאב
אז כן, אני כבויה לאחרונה.
ונראה לי שאני בסביבתי…
שאלתם, מה הקשר שלי אלי… ובכן, מורכב במקצת.
מורכב מאוד, בעצם.
מה הקשר שלי אלי, אהה???
רוצה לצרוח אֵלַי, עָלַי.
שותקת—
לגלות לכם סוד? לאחרונה מרגישה שאין כמעט קשר.
לא מצליחה לזהות את עצמי, האמיתית…
הולכת, חוזרת, אוכלת, ישנה, לומדת, מדברת. מתפקדת יופי, לכאורה… (לכאורה. וואו כמה משמעות יש למילה הזו)
איפה הלב שלך, טוהר? אה? איפה???
מתי איבדת אותו, ואיך?
וכיצד יכול היה לבגוד בך – בי, ולהשאיר אותך – אותי מרוקנת לחלוטין מכל פיסת רגש חם, טהור. כמו שמך…
זה לָמָּה אני כבויה לאחרונה.
אבל ביקשתם- – ביקשתם לנסות להבעיר.
להאיר.
להצית אש.
להדליק ניצוץ, לפחות
איך עושים את זה, טוהר?
איך מאירים את עצמך?
אוף, זה… קשה.
זה להסתכל לעצמי ישירות בעיניים ולהגיד לי:
"טוהר מותק, את יכולה!
יש לך כוחות!
את מיוחדת, וההוכחה לכך היא עצם קיומך פה, עלי אדמות.
הקב"ה מחדש אותך בכל יום, מעניק לך חיים במתנה מדי רגע, ובכך מַרְאֶה לך עד כמה את חשובה ויקרה לו.
ו- – כן, גם אם הלב שלך אטום, ואת לא מוצאת תועלת בעבודתך היבשה – אדישה – מיותרת משו, *לדעתך* –
אלוקים חושב אחרת ממך.
יש לו ענין וחפץ דווקא, כן, דווקא ברגעי החולשה והייאוש.
דווקא ברגעים של משבר, של נפילה.
הוא מאמין בך, שתוכלי לעלות. שתצליחי. שוב
גם אם נשבר לך האמון בעצמך, בכוחותייך, ביכולותייך – הקב"ה מעולם לא הפסיק / יפסיק להאמין בך, בת יקרה שלו.
טוהר, את חשובה לבורא עולם. את חשובה לו, וזו סיבה מספיקה בהחלט להתחיל להעריך את עצמך ולו במעט, גם על הפעילות ה'טכנית' לכאורה (עודפ'ם לכאורה… אבל הפעם במשמעות הפוכה לחלוטין) שמרגישה לך חסרת משמעות ותכלית.
– – –
להאיר את עצמי, בעצמי, זה לצעוק לי
עלי, או אלי (מה זה משנה, בעצם)
לנער את עצמי, האדישה, היבשה, לטלטל חזק—
"טוהר, תשמחי במה שיש לך!
תחייכי לעולם, הוא יפה בסה"כ… ויש לו כמה דברים שמחים לספר לך. לא רק כואבים…
וחנוכה עכשיו.
חג של אורות.
של שמחה, ואמונה, ותקווה.
תאמיני, טוהר.
תאמיני בעצמך, ובטוח יש על מה כי עובדה שאלוקים עדיין מאמין בך
תאמיני ביכולת שלך לשבור את תקופת היובש הזאת
לעלות
להתעלות
להתחבר
להתקרב
להרגיש.
והפעם, באמת.
– – –
נ.ב. הפוסט יצא די דכאוני, בזמן שביקשתם דווקא להאיר, כך שלא יודעת אם עמדתי בדרישות… מה גם שלכל הדעות הגזמתי עם האורך (כלומר, מאמינה שדעתכם תהיה זהה לשלי… ) אבל גם אם תבחרו שלא לפרסם אותו, מבחינתי עמדתי במשימה. כי הצלחתי, לפחות זמנית, להאיר אותי.
לא יודעת כמה זמן זה יחזיק, והאם האורות של חנוכה יתפסו מקום בליבי וימשיכו איתי הלאה או שמא יעלמו אל הלא נודע בעוד מספר לא ידוע של רגעים. (ועם כל הכאב, האפשרות השניה ריאלית יותר, מִשוּמה…) אבל גם הרגעים הספורים הללו, של חיוך, תקווה, ואור, שווים המון.
אז… תודה לכם!
נ.ב.ב. אשמח מאוד אם תחליטו בסוף כן לפרסם אותו, אולי בתור פוסט מִשֶּׁל עצמו…
שוב תודה!

יודעת מנסיון
החושך
שורר בך
יותר מדי
אני אדומה
ממאמצים
להשיג אותך
להדליק אותך
אם רק אצליח
להגיע לאש
להבעיר את עצמי
כי שאוכל
להבעיר ולהבהיר אותך
נשמה שלי
את חסרה לי
חסרה מי שהיית פעם
חסרה באמת
כי השתנת
והגיע הזמן
לראות את האור
להשתנות אל הטוב
ולהאיר את הסביבה
לא סתם אנחנו
נר להאיר
והגיע הזמן להידלק שתינו
ולהפיץ אורה בעולם

בראוניז
"אתה משוגע"
"תגדיר משוגע"
"באמת, איתמר, בשביל מה אתה צריך את זה? מה היה רע לפני?" יותם ישב מול איתמר במרפסת הקטנה, מפצח גרעינים.
"אי אפשר להסביר את זה, יותם"
"תתחמק"
"לא, באמת. אם אתה רוצה להבין אני יכול להפגיש אותך עם הרב שלי-"
"כן כן תודה על ההצעה. אתה לא חושב שלפחות אחד נורמלי צריך להישאר?"
"תגדיר נורמלי"
יותם לוקח גרעין שחור, מכניס לפה, מפצח, יורק. שותק.
"כמו לפני"
"אני לא יכול להתנתק מזה, ואתה יודע את זה טוב מאוד. עד עכשיו לא אמרת כלום, מה קרה פתאום?"
יותם לוקח חופן גרעינים מהקערה, חצי מהכמות נשפכת על השולחן הנמוך "פתאום חזרתי מהמשימה בסוריה, ובשדה התעופה מחכה לי חבר טוב עם סמרטוט על הראש שמתחתיו שוכנים רעיונות מוזרים שלא מתאימים בכלל לאיתמר
שאני מכיר" יותם מדבר בציניות הרגילה, אבל איתמר חבר מספיק טוב בשביל לזהות את הכאב.
"לא יעזור אם אני יגיד שהרעיונות שלי לא מוזרים בכלל, נכון?"
"עשר נקודות"
רוח נעימה חדרה אל המרפסת הקטנה של דירת האימונים של המוסד, מנענעת קלות את עלי הפסיפלורה שמטפס על הקיר.
איתמר ויותם שותקים. נושמים את הרוח של תחילת האביב.
"אני מקווה בשביל הרמס"ד שלפחות תישאר סוכן טוב" אמר לבסוף יותם בחצי חיוך אירוני.
איתמר החזיר מבט עמוק, חצי מחייך חצי רציני, המבט שיותם חיבב וטען בצחוק שרק בגללו המפקדים שלו מעריכים אותו.
איתמר קם, מנער שאריות קליפות מהמכנסיים ויצא מהמרפסת.

***

"בחייך, יותם, זה נר חנוכה!"
"לא" יותם החזיר את המשקולת למקום
"מה אכפת לך לבוא למסיבה? זה לא שאני אומר לך להתפלל או משהו…"
"איתמר, די. אני לא ישתנה מהדלקה טיפשית של איזה נר, אם לזה התכוונת"
"למה אתה כל כך נגדי בזמן האחרון?"
יותם שותק.
"הי חברה, על מה אתם מתווכחים?" קובי מגיח מאחור, עיניו צוחקות. איתמר משיב לו מבט מחוייך, יותם מסתובב אליו בחדות, ממשיך לשתוק.
"אולי בכל זאת?" איתמר מנסה שוב.
"שכח מזה" יותם מסתובב בחזרה, טורק דלת, יוצא.

"אל תיקח את זה אישית" אמר קובי "פשוט כואב לו שהשתנת. הוא מפחד מזה"
איתמר המשיך לנעוץ עיניים בדלת הטרוקה "אני אקח את זה אישית" אמר בשקט "ועוד איך"
קובי הסתכל עליו בתמיהה, ולמראה מבטו העמוק של איתמר ירד לסוף כוונתו. הוא צחק בשקט, והתכוון לפתוח את הדלת ולצאת, אבל אורן
הקדים אותו.
"חברים" פתח אורן "מחר בשתיים עשרה אנחנו על המטוס לאיראן" הוא הסתכל על הסוכנים "איפה יותם?"
"הלך רגע" גמגם קובי, מביט באיתמר שנותר שליו.

***

איתמר נכנס בסערה אל דירת המבטחים באיראן
"יותם נתפס" הוא התיישב מול אורן, תובע תשובות.
"אנחנו יודעים" אמר אורן בשקט
"טוב שאתם יודעים" לגלג איתמר "תעשו משהו! תנסו לשחרר אותו! למה אתם יושבים בלי לעשות כלום?" כאב דיבר מתוך עיניו של איתמר.
"אנחנו מנסים לחשוב על פעולה שתשחרר אותו, אתה יודע לבד שהוא נמצא במצב רגיש ומסובך שלא משאיר לנו שום אפשרויות"
איתמר פתח פה, סגר.
אורן הסתכל עליו "היום בלילה אתה חוזר לישראל"
"אין מצב"
"אתה לא יכול להישאר. כי לפעול אי אפשר כשאתה מונע מרגשות כל כך חזקים. אתה תחזור, אנחנו ננסה לשחרר את יותם, בלעדיך"
"אני נשאר"
"אתה לא"
איתמר הביט בנר החנוכה הבודד שקובי הדליק כדי לשמח אותו, וחיוך קטן התפשט על פניו
"אני נשאר, ויש לי תכנית"

***

"מאושר" אמר שוטר במדים איראנים ביובש. הרב כהן, רב הקהילה בשיראז נכנס סוף סוף לכלא האיראני אחרי שקיבל את האישור המיוחל להדליק נר חנוכה עם אסירים יהודיים.
פיקודיו של בנייאר, מפקד הכלא, ידעו שהוא היה מתנגד נחרצות אילולא מיליון וחצי הדולרים ששולשלו לידיו.

האסירים היהודיים התאספו בחדר חקירות מס' 5.
כל הנוכחים ידעו שבכוונה תחילה בחרו דווקא בחדר שמכוסה כולו במצלמות אבטחה, וקיר אחד שלו מארח מראה חד צדדית גדולה.

הרב ברך ברגש, והדליק את החנוכיה.
הזמזום השקט התגבר מרגע לרגע ושירה של 'הנרות הללו' הציפה את החדר.
הרב נתן יד אחת לאלון, ועוד אחת ליותם, עד שכולם רקדו במעגל אחד גדול.

הדלת נפתחה. "הזמן תם"
בתזמון מושלם נעו הסוהרים ואחזו בכתף האסירים בגסות. דוחפים אותם אל מחוץ לחדר.

המעגל התפרק. יותם שחרר את ידו מהיד של הרב, מרגיש שנותר בידו פתק קטן.
מבטו לא הסגיר כלום. הוא נדחף כמו כולם אל תאו המבודד וחיכה לשעת כושר.
'מעניין מה איתמר יגיד על זה שהדלקתי נר חנוכה, ועוד רקדתי עם רב'
בעצם, אני לא אתפלא אם איתמר בעצמו ארגן לי את ההדלקה הזאת..

***

דפיקות בדלת. הדופק לא חיכה להזמנה ונכנס אל הבית.
"יותם!" קרא איתמר בשמחה, מכניס את יותם אל ביתו ודוחף לו סופגניה טריה ביד.
יותם מסתכל על שמונת הנרות הדולקים בחנוכיה הכסופה של אביתר. שמונה נרות ושמש.
"שתי הדלקות בחנוכה אחד, לא חלמת שתידרדר למצב כזה, הא?" צחק איתמר
יותם המשיך לבהות בנרות. 'אם הייתי איתמר' חשב לעצמו 'הייתי נותן לו איזה מבט עמוק עכשיו..'

עדן
הייתי רוצה להדליק את מנקה הרחוב, שאותו אני רואה בכל בוקר.
להעלות לו חיוך על פניו היגעות והקמוטות, להדליק את ניצוץ החיות שכבה עם הזמן.
אין לנו אינטראקציה בכלל, אני-אני, והוא.. הוא.
ההבדלים ביננו זועקים אל השמיים, תהום פעורה קובעת מסלולים.
אני נערה בת שש-עשרה-כמעט, גבוהה ובהירה, והוא מנקה סודני מבוגר, עורו כהה כמו עיניו השחומות.
ולא רק מספר השנים עושות את ההבדל, או צבע העור והעיניים.
אני יהודיה, והוא גוי.
לי יש נשמה אלוקית שאולי לא תמיד מורגשת, אבל כשהיא דלוקה, כל החיים שלי נראים אחרת.
ולו יש נפש בהמית, ומשא של חיים קשים.
לפעמים זה מנחם, אתן יודעות?
לראות אנשים שהשק שלהם יותר כבד משלי, שאולי יותר קשה להם..
זה נשמע אנוכי, נכון.
אבל זה חלק מהיופי של להיות אנושיים, התכונות היפות והפחות יפות שלנו גם אנושיות, כמונו.
אז לפעמים, כשבבוקר אני הולכת מהורהרת אל התחנה, סוליות נעליי רומסות את המדרכה הנקיה, ואני רואה אותו בקצה השביל עם המטאטא, כפוף-כפוף, אני זוכרת להודות לאבא שלי שבשמיים, שבחר דווקא בי, להיות מי אני.
וכשאני חושבת על זה, קשה לי שלא להתעצב עליו, על החיים שלו שמתבזבזים, על האשה והילדים (?) שיש לו, שאולי גם הם יגדלו יום אחד ויהיו כמוהו, מנקי רחובות בארץ היהודים, ארץ לא להם.
ואני זוכרת, זוכרת שגם הם בני אדם, רוצה להאיר גם אותם, את כל העולם הזה, למתוח קו בין לבן לשחור, בין נערות וזקנה, להודות על שאני שונה.

רוגלך?
עולם כבוי. עולם מסכן
כלום פה בכלל לא מרנן
ואני רוצה להדליק את האור שבכולם
להביא שמחה ואהבה לעולם
לגלות לאנשים את חיבתו בוראם
להסביר להם שיש בו יחס בשבילם
להראות להם את הטוב
שכידוע – הוא הרוב
ולהדליק את האור שלהם

שיינא
אממ…לא נעים לאמר, אבל אני ממש רוצה להאיר ולהדליק את המורה שלי.
יש לי מורה ממש רגישה, היא בכתה לנו בפנים לפני כמה ימים כי נפגעה מאיתנו.
לא עשינו שום דבר רע אבל למורה הזאת יש המון קשיים בחיים הפרטיים וזה משפיע עליה וגורם לה להיות רגישה מדי.
אני רוצה להאיר אותה במובן אחר, להאיר לה את הדרך, לפקוח לה את העיניים.
אם רק תדע להתבונן ולראות שאנחנו לא רוצות ברעתה אלא פשוט נערות שהלימודים משעממים אותן והן רוצות קצת הפסקות ולחוש את גיל הנעורים כמו שהוא היא לא הייתה נפגעת וממילא הייתה מוארת ושמחה.

קו עקום מקביל
את…
יותר נכון אות…י!
כן, בהחלט אותי!
אני לאחרונה דיי כבויה כזו ומעצבנת
עצובה בלי סיבה מיוחדת
ויאללה חאלס חירפנה אותי כבר העצבות הזו!
דופקת אותי מכל הכיוונים!
יאללה להאיר ת'צמי
איך לעשות את זה???
זה כבר המקום שלכם לעזור לי!

טולי
את בוהה בנרות והלב שלך מפליג הרחק, אל עבר קרוב שנגוז ונעלם. הוא כבר לא שייך אלינו, הלב שלך, וגם לא להווה החמים והמואר. הוא כרוך אחרי מי שאהבת וכבר איננו עוד.
כל רגע מזכיר לך אותו, והלב שלך שורף מרוב געגוע. שורף ואינו מתכלה. נדמה שהוא שורד רק בכדי שיוכל להישרף כל פעם מחדש.
את מתגעגעת נואשות. רוצה אותו קרוב קרוב. שידליק הוא את החנוכייה, ויברך בקולו העמוק והרוטט מרגש, עם המנגינה המיוחדת שלו, שכל כך חסרה לנו. שינגן את "הנרות הללו" בדבקות, ויחייך את החיוך האופייני לו, עם חצי השפה שמתרוממת. את אותו חיוך שצרוב בזכרונך ולא מרפה. זה שאת מציירת לעצמך כל לילה במיטה, בעיניים צורבות מיובש. את משתוקקת שיחלק "חנוכה געלט" ויאמר ווארטים חריפים כמו שרק הוא יודע. כמו שאף אחד לא יכול לנסות להגיד כמוהו.
את כמהה שיהיה לידך, שפשוט יהיה פה.

סבתא, אני רוצה לחבק אותך חזק חזק. להדליק לך אור בנשמה, להצית שוב בעינייך את אש האהבה.
סבתא, אני רוצה לנגב את השבילים הלחים שזורמים על לחייך. אני רוצה שתחייכי, כמו שרק את יודעת.
סבתא, תראי. בחנוכייה מרצדות שלהבות, מוסיפות אור בעולם. כל נר שאנחנו מדליקים, כל מעשה שאנחנו עושים, מקדם אותנו אליו.
סבתא, תסתכלי עליי. בבקשה. אל תהיי עצובה. שתינו ביחד נעשה לך אור בלב, אם רק תתני. אור של נס, אור של אהבה.
כולנו ביחד נצית את האש הזו בכל הכוח. אנחנו נדליק את האור הגדול הזה בכל העולם. ואת עוד תראי, סבתא, שבזכות זה הוא יחזור.
הוא יחזור, ואור יזרח מהפנים שלו, מהעיניים שלך ובלב של כולנו.