"היום בו יצאתי" 2

מתי בפעם האחרונה יצאת מעצמך ושמחת עם מישהי אחרת שטוב לה?

מושקי
פעם
פחדתי להביא חברות הביתה.
פחדתי שאמא שלי תהיה שלהם ודי.
סיננתי את חברה שלי בטלפון של אמא, כי החברה הייתה בטוחה שאמא שלי היא שלה ובלי סוף התקשרה והתכתבה.
פעם, הייתי סתומה. חשבתי שאמא פשוט שונאת אותי ואוהבת את חברה שלי, כשהיא קונה לה דברים ומביאה לה כסף סתם.
פחדתי ובכיתי. זה היה ימים הזויים.
כשהיה בוקר חברותי התחננתי לאמא שלי שהיא תלך. כדי שזה לא יתחיל שוב. אבל היא לא הקשיבה.
וליד כל הכיתה והמורה פשוט התפרקתי בבכי. והיא לא התייחסה. (יאוו זה היה מפאדחח)
הייתי נחיתית. בטוח.
ואז שמתי לב, שכשאח שלי חוזר מהישיבה הוא מביא חברים הביתה בלי חשבון, ובלי לפחד
ושחברים שלו מתכתבים עם אבא שלי וסתם מתקשרים.
ושאח שלי לא מפחד מכולם.
ובכל אופן הוא הכי אהוב בישיבה ובבית.
אז למדתי לשחרר.
כי המשפחה היא שלי לתמיד.

(אמאלה יצאתי מזה נחיתית. אבל זה לא היה ככה.
כי פשוט הילדה הזאת סיפרה לכל העולם מה הולך אצלי בבית וכמה בלאגן וריבים. ונשברתי מזה.
אם מישהי מזדהה איתי אני יותר מאשמח לדעת)

קו עקום מקביל
***
בום,
זכוכיות; חדות,
נחתכתי.
דם, אני פצועה;
הקונכייה שלי נשברה,
נותרתי בלי הגנה,
>דעה זו שגויה<
גם כשאני חשופה
גבי זקוף איתנה.
אך הזכוכיות חדות, שורטות.
זה שווה את התוצאה הסופית,
קצת יציאה, מעצמי מההגבלה.
קצת להבין, את הסביבה.
להכיל עוד מישהי,
לשמוח איתה!
זה לא כמו שזה נשמע,
גבוהה, גבוהה.
פשוט צריך רצון,
ומיד מגיעה הצלחה!!
תהי שם בשבילה!
והאור, הריפוי בדרך גם אלייך,
מבטיחה!

אחת שיודעת
יצאתי מעצמי.
באתי לפתוח, לקלף, להיחשף.
באתי לומר, לספר, לדבר.
וגיליתי, שמתפקיד הפסיכולוגית לא אצליח לברוח…
כי הוא ירדוף אחרי לנצח.
הקשבתי לתסכול של החברה, במקום להשמיע את שלי,
בכיתי את בכייה, במקום להזיל את דמעותיי שלי,
ניחמתי והבנתי, במקום לקבל נחמה והבנה לעצמי…
יצאתי מעצמי, הענקתי לה קשב,
במקום בו היתי מוכרחה אותו בעצמי!