האתגר של דיאן

סיטואציה מעניינת שקרתה לך בבית, בכיתה או בכל מקום אחר. כתבתן אותה תוך התמקדות ברגשות שעולים בדמויות.

לאקי
היא השפילה את עפעפיה צפופות הריסים, מעבירה עליהם אצבע רוטטת.

ממולה לילי עוד ישבה-שכבה על הדשא, ממצמצת אף היא, ולא רק כמחסה מהשמש הקיצית, שקפחה עליהן, צורבת את עורן הבהיר.

"אנחנו 'צכה ללכת אליה ולשאול אותה!" היא התנערה פתאום, מאבקת את הסרפן. "אפילו שמה 'כפת לי מ'מורה הזאתי בכלל!" שפתיה התרוממו בחיוך קטן, "אה, נכון?"

לילי לא נראתה מרוצה במיוחד. "הלך עלינו, ליאת- שרה! אנחנו תמיד נישאר תמיד בכיתה ב', את רוצה? המורה דינה תתקשר לאבא שלי ויעיפו אותנו הביתה!!!" היא נבהלה, מתרוממת. "בואי ליאת- שרה, נעוף, נו!"

בת הכמעט – תשע נשארה לשבת על הדשא, זורקת חצץ. "לובאלי!!"

יודעת מנסיון
בום.
זה קרה.
למה אני רואה את עובר לי שוב ושוב מול הפנים.
חוזר לי.
למה זה בכלל נגע בי.
למה הסיטואציה רודפת אותי.
בלילות.
כשהמחשבות משתלטות עלי.
סתם שטות של בנות עשרה.
צחוק של מצב כפית מצב קשה..
יכול להיות שהיא בכלל לא זוכרת את זה.
יכול להיות שהיא זוכרת.
אבל רואה בזה כסיטואציות צחוק.
רק אני נשארתי המומה.
פיזית. נפשית. רגשית.
למה אני עושה עניין מכל שטות אלוקים.
למה אני בתוך מערבולת אינסופית,
כשכל המפלצות מנסות להשתלט עלי.
להרחיק אותי מכולם.
שאני אשאר לבד.
לעולם.
—
וְהַלֵּילוֹת..
כְּשֶׁכֹּל הַמַּחֲשָׁבוֹת
מִשְׁתַּלְּטוֹת
מְנַסּוֹת לִשְׁאֹב
לִתְהוֹמוֹת
לְהַשְׁאִיר אוֹתִי
בָּדָד
שֶׁלֹּא אֶרְאֶה יוֹתֵר
אַף אֶחָד
בְּתוֹךְ חֲשֵׁכָה
שֶׁמַּסְתִּירָה כָּל נִיצוֹץ
נִשְׁאַבְתִּי לָאֲפֵלָה
שֶׁאֶת הַדָּם מְנַסָּה לִמְצֹץ.
לְהַרְחִיק אוֹתִי מֵהָאוֹר,
לִדְחֹף אֶל הַקִּיצוֹן,
לְהַפִּיל מֵהַשֶּׁטַח הָאָפֹר,
שֶׁיְּאַבֵּד לִי כָּל רָצוֹן.
שֶׁאֲאַבֵּד אֶת עַצְמִי,
בִּגְלַל עוֹלָם שֶׁרַק חָמַד לוֹ לָצוֹן.