האתגר השני של דיאן

לקחנו סיטואציה של שיח בין דמויות ו… שינינו את המין או הגיל-!
ומה יצא? משעשע ?

מתה על החיים:)
שיחה בין שני נערים דור 2022

-אהלןן רפי מה קורה? מה מצב?
-היי נתן. סבבה מה איתך?
-טלפון.
-כן את זה אני יודע, יא —(ביטוי_חייב_צנזורה)
– טוב צ'מע משהו.
-שומע. (בלוני מסטיק מתפוצצים ברקע)
-אתה לא יודע מה מצאתי.
-איך אני אדע אם לא ספרת? מה אני? נביא? שדרן טלוויזיה ששואל את המרואיין שאלות כאילו הוא לא אמר לו כמה דק' לפני זה מה לענות???
– נו באמת. עזוב אותך שטויות. תקשיב.
-מקשיב, מקשיב. (עוד בלון מתפוצץ).
-אז תשמע מה מצאתי בארון שלי למעלה. בין כל הקלסרים המפוצצים שלי מהתיכון, מצאתי—
-חננאאאאאאאל, תביא את השלט של המזגאאאאןןןןןןןן.
-'תה איתי??
-כן, אח'שלי אני איתך.
-בקיצור מצאתי מבחן במתמטיקה שגנבת מהמזכירות.
-נתן, אתה צריך עכשיו לנסוע לשם להחזיר אותו.
-באנה, 'תה לא שפוי.
-מי שמדבר.
-ניתקתי עלייך ביי. אני לא המדבר.

ועכשיו— אותה שיחה מתנהלת בין שני קשישים בשני בתי אבות שונים.
נתן- קשיש משנת 2050 בקיא בסלנגים. ורפי סבא'לה משנת 2000.

-אהלןן רפי מה קורה? מה מצב?
-מה מצב של מה? של הכינרת? חושב שבסדר גמור. מה שלומך? מה אתה עושה?
-מחזיק ת'טלפון ומדבר איתך.
-אהה.. אתה צודק… מי מאמין שיש לנו טלפון קרוב לבית…..
-טוב, ת'שמע משהו.
-אני שומע. מכשירי השמיעה דולקים. (מישוש קטן ליד האוזן)
-אתה לא יודע מה מצאתי…
-אה אהה ואיך אני אדע אם לא סיפרת? מה אני? הדוור שיודע מה קרה בעיתון לפני כולם??
-נו, באמת, עזוב אותך שטויות. תקשיב.
-מה נות'ון? מה אמרת? לעזוב? למה לעזוב? אתה רצית לספר משהו הרי, לא?
-לומשנה. אתה מקשיב?
-מקשיב, מקשיב.
-אז תשמע מה מצאתי בארון שלי למעלה. בין כל הקלסרים המפוצצים מימי התיכון—
-כן, נטאשה. לקחתי את הכדורים נגד הפרקינסון. תודה רבה לך.
-'תה איתי??
-כן, אני איטי.. מה לעשות הגיל עושה את שלו…
-(מחייך לעצמו) טוב אז מצאתי בקלסר מבחן במתמטיקה שגנבתי מהמזכירות..
-אוי ויי. אתה חייב לנסוע עכשיו להחזיר אותו לבעליו. לפני שחלילה תצטרך לחזור מעולם האמת, להתגלגל באיזה גלגול משונה בשביל להחזיר את הגניבה…
-באנה 'תה לא שפוי.
-לבוא לאן? גם אם תבקש ממש בנימוס, בא! נא! זה נראה לי יותר לא שפוי זה לנסוע מאילת עד תל אביב בשביל שתראה לי את זה, לא?
-אוי, אשכרה חשבת לבוא עד אליי??
-אאני מה?? אזכרה?? הכל בסדר אצלך?? נכון, אני בהחלט נכנס להגדרת קשיש. אבל לא עברתי לגדר נפטר שעושים לו אזכרות!!!!
-אוי אתה מקרה אבוד.
-??? (סובב ראש לימין, מסובב לשמאל. נאנח)
נאבדתי.

פרצל?
"ליבי, מה נשמע?" לאה פתחה, והמשיכה, לא מחכה לתשובה: "תקשיבי, חשבתי על רעיון טוב. גאוני."
ליבי הרימה עיניים מהגמרא. מסכת בבא מציעא, דף מ"א עמוד ב'. "נו?" היא קצת קצרת רוח, ביטול תורה. היא עוד רוצה להספיק לסיים את הש"ס לפני החתונה.
"בואי ננסה לקום חצי שעה מוקדם יותר, נלך למניין מוקדם ובזמן שיתפנה נקבע חברותא."
ליבי הופכת ברעיון. "מעניין. חברותא ב…?"
לאה מחייכת. ליבי לא מנחשת כמה כוחות היא הייתה צריכה לאזור כדי לגשת אל הבת הכי מבריקה בשיעור, ולהציע לה חברותא. נראה שהיא הצליחה. "בעיקרון חשבתי על מחשובה, חובות הלבבות, מסילת ישרים או משהו בסגנון, אבל מה שנוח לך." העיקר חברותא.
היא עוצמת עיניים, מדמיינת את הרגע הנכסף. שתיהן, עטורות תפילין וטלית עדיין, יושבות על שני כיסאות פינתיים בבית הכנסת, רוכנות יחד על ספר אחד. אח, כמה פסטורלי. היא כמעט מצליחה לטעום את טעם הקפה הזול שבטח יכינו לעצמן.
קמט מתהווה במצחה של ליבי. "חובות הלבבות? אהמ… אולי…" היא מהרהרת רגע, מודעת גם מודעת לעיניים הנתלות בה בציפייה. לאה לא בחורה נחשבת יותר מדי בשיעור, זה יכול להיות ממש חסד. "אולי נלמד חפץ חיים?" היא מבריקה פתאום. כבר הרבה זמן היא מנסה למצוא זמן וחברותא ללמוד את זה. לא קשה מדי, לא תעמוד בזה.
לאה החווירה.
ליבי מנסה לרמוז לה משהו?
ליבי הבחינה בלובן המתפשט על פניה באיחור קל.
"לאו דווקא זה," היא מוצאת את עצמה מנסה לפייס את לאה. "יש לך רעיון נוסף?"
"ל… לא, זה בסדר…" לאה גמגמה בקושי. "א-א-אין בעיה. מצויין." היא נסתה לחזור לעשתונותיה.
ליבי התלבטה לשבריר שניה כיצד לענות כעת. "טוב, אז ניפגש מחר?" עטתה מסכה חביבה על פניה.
לאה הנהנה. "לילה טוב." היא פנתה משם.
טוב, היו פדיחות, אבל היא את מטרתה השיגה.

סבתא של איינשטיין
"אני לא מבין"
"נכון"
"מה?"
"שאמרת, אתה לא מבין".
"נו, יוסי!" מסתבר שאפילו כרית הנוצות של דני יכולה להכאיב כאשר היא נפגשת חזיתית בלחיו של נער מסכן אחד שאחיו מנסה לשכנע אותו לנסוע לשבת.
"מה נו? אני לא רוצה לנסוע, שחרר", רק המחשבה על ירחמיאל בעל הקול המתחלף יושב לידי ומצרצר בהתלהבות את שיר השבת גורמת לי זעזוע עמוק.
"אבל למה, יוסי? זו אחת השבתות! החבר'ה שם יודעים להזיז דברים, הולכים להגיע בחורים מכל הארץ! מה הבעיה ש'ך?"
"בעיה".
"תפרט".
דני לא משאיר הרבה ברירות. וגם לא אכפת לי לפרט לו, אז אני מפרט.
"שמע, נתחיל מזה שאין לי מה ללבוש"
"הארון שלך מפוצץ! ככה אמרת לי מפורשות אתמול כשרציתי לאחסן שם את המעיל שלי. אתה רציני?" יוסי מקרקר בפליאה אמיתית. יכול להיות שגם הקול שלו מתחיל להתחלף?
"זה לא נחשב, זה ממש קצת, וגם אם יש לי הרבה בגדים, שום דבר לא מתאים לשבת הזו".
מה הוא מבין דני הזה? הוא ניסה פעם לנסוע לשבת עם ראובן או רחמים? גם כן אלה, רק הבגדים מעניינים אותם. אני לא יכול להגיע עם החולצות הלבנות הפשוטות שלי בשעה שהם מגיעים לי עם מקס לורן צחורות ומגוהצות.
אוף.
"תלבש את החולצה הלבנה שקבלת מסבא בחנוכה שעבר"
"דהויה"
"את הלבנה עם הציור של הסוס בתווית"
"חרשתי עליה, כמה אפשר".
"אז את הלבנה הזו שלבשת בבר מצווה של דודי" היא יפה, נכון.
"נעליים".
"השחורות". מצחיק. מזל שלפחות מכנסיים זה משהו שנחתם גורלו כשחור בנאלי ומבורך.
"טוב, נניח שיש לי מה ללבוש" אני מקשה, "עם מי אני אסע?"
"נראה לי שמנשה, יהודה, דוד ורחמים מספיקים". מציע דני.
"רק לא רחמים!"
"טוב" מאשר דני, הכל אצלו כל כך פשוט, "תחליף אותו בירחמיאל. ותפסיק להתמסכן, יש לך יותר חברים משערות".
אין לי מה לענות. הוא באמת לא מבין שזה שבתלמוד תורה אני נחשב 'מקובל', לא הופך אותי למסתדר בשבתות כאלה. אני רק נזכר בצביקי הזה מבית שמש, שכל השבת עסוק בלחצרץ סיסמאות כשעדת מעריצים כרוכה אחריו, והראש שלי מסתחרר. כל מי שלא התמזל מזלו להיות חלק מהקבוצה שלהם מרגיש שווה פחות מהגפליטע-פיש המגעיל והקר שמגישים לשולחנות בשבת בבוקר.
זה במקרה הטוב בו לא נחשיב את העובדה שהמשפחה שלנו לא מוכרת בכלל ולא יהיה אף אחד שישאל אותי אם אני דוד-של-נכד-של-וואטאבר.
ואין לי כח לפגוש את רחמים.
ויצא לי חצקון בדיוק מעל הגבה.
ונמאס לי לשיר כל היום.
ואני כל כך מסכן. ואפחד לא מבין אותי.
אוף.
לא רוצה.

(טוב. הגזימותי. מישו הבין מה הלך פה?)

מי שזה לא יהיה
"ואל תשכחי שלפני שבועיים לא ויתרת לי על הסוכרייה!" היא קופאת, מתכווצת, והוא ממשיך להזכיר נשכחות.

היא לא רוצה לריב, ממש לא. בטח לא איתו ולא עכשיו. היא באמת מעריכה אותו והוא אדם מדהים, ואם לא הוא היא כנראה כבר הייתה בעולם הבא…

וגם הוא מעריך אותה, אז למה?! כל פעם מחדש זה קורה להם. הם רבים למרות ששניהם לא רוצים את זה, הוא פורש ובוכה והיא פורשת ובוכה, ממש כמו הכהן הגדול והחכמים ביום כיפור…

פעם אחת היא גם שמעה אותו בוכה, כאילו הוא חזר לגיל שבוע אם לא פחות. היא לא האמינה שהוא מסוגל לבכות אבל עובדה. פעם הוא התוודה באוזניה שגם הוא לא רוצה לריב איתה, הוא פשוט מאבד שליטה. איך הוא אמר לה אז?" זה פשוט לא אני, זה משהו לא מוגדר שמשתלט עליי, ואני שומע אותו לא מסוגל להאמין שאת המילים האלה אני הוצאתי מהפה…"

הלב שלה נקרע אחרי כל פעם כזו, הם רבים על זוטות ומגיעים למילים חריפות, חדות ונוקבות, שורפות את הלב. זה כואב, אבל אולי יום אחד הם יגדלו.

ויפסיקו לריב על סוכריות.