אתגר התגיות

המשימה בשבועיים האחרונים היתה לבחור 4 תגיות באקראי ולהכניס אותן לקטע חופשי עם הקשר שפוי…

נו. הצלחתן? לדעתי כן

פרוזן יוגורט
"לאי?"בכי. אני סוגרת את מרגל להשכרה בתנופה.
שתיקה.
"לאי, יש לי אח מיוחד" חמוד וקטן, פיצפוני, בן שנייה וקצת.
לאי מרימה משקפיים כסופות מהריצפה, בוהה בריבועים אפורים בני כמה סנטימטרים.
מחוירה. קירות לבנים מסיד מזדהים איתה. לוחצת על עיגול אדום שמהבהב במרכז ועליו שפורפרת לבנה. מנתקת.
מורה–מקליד/ה… אלוקים.
למה חצי עולם עוזב אותי, וחצי לא?
איפה הנגן שלי?
אני מדפדפת מהר לאברהם פריד, לוחצת על 'פשוט אנשים' בפראות.
מלחינה מחדש.
כל חיו חיפש שום דבר. ולא חייך. וניסה לקבל באהבה. כל מה שעבר עליו.
אף אחד לא שמע את הלב שזועק בכיות ודמעות שעלו לשמיים.
וצמררו רקיעים.
אני זורקת את הנגן לריצפה. תהה עם הוא עצוב. או בשבירה. אבל הוא דומם. טיפשה שכמותי.
הבהוב, ציפצוף. אני פותחת מביטה במסך שמקרינה עלי אור כחול במעורפל.
'תיהיה חזקה, אנחנו איתך ביחד' אימוגי מתרגש (אם קיים) ולב אדום.
אני אהיה. אני.

דיאן
"הי, אפשר שאלה?"
פשוט… קשה לי לבחור כותרת לאתגר שלי.
"הדרך אל עצמי"? "הטעם לחיי?" "הלב שלי"?
או אולי בכלל "הפלא הוא אני", או אפילו "מסע בין גלקסיות"?
לבסוף בחרתי לעצמי "ללכת עד הסוף", וקראתי לו: "מתבגרת". (סביבות "שבע ועשרה"?)
מילה שמסכמת עולם?
מילה שתיתן "מבט מלמעלה", "מהצד השני"???

זהו. אני נושמת עמוק.
"אחת אפס- לאמת."
'אוי, נו… מה זה משנה?' אני שומעת את המוח שלי צוחק:
העיקר זה "ללכת עד הסוף." "לצחוק כל הדרך לניצחון", ולהשתדל "לשמור על הבריאות".
אני נאנחת.
"רק רציתי לדעת", אני לוחשת לאחותי שמרימה גבה מתוך הספר לשמע צחוקי המתפרץ "רק שהכל בסדר."
היא מגחכת. רצון "שלא לשמה"! כאילו שאת מחשבת "מסע חיים"!
בתוך תוכי ה"לבבות לוחמים", ואני רק עונה בשקט:

"העיקר שאני "אהובה ללא תנאים", אני עונה לה באושר, ולא צריכה להתחנן אלייך האם "התהיי לי לאחות"!

אנונימית לע"ע
לו הייתי #נורמלית לא הייתי אבודה בעולם.

קיפודית סגלגלה
– שלום – קעמפ – רושם מוטעה – עוגיות –
רעם, פטפוטים, צעקות פה ושם, גלגלי מזוודות, והמון המון בנות.
הנה זה הגיע, היום לו חיכתה ככ הרבה. הקעמפ.
במחשבה שניה, לא בטוח שאפשר להגדיר את הרגש שלה בתור ציפיה…
היא פוחדת, מאוד. איך היא, העלובה והשקטה, תוכל להשתלב בתוך המון הבנות הרועם הזה?
היא כבר ממש לא בטוחה שהיא רוצה להיות כאן. המדריכות, התכניות, הסיסמאות, כבר לא קורצים לה כמו קודם.
'אני אתקשר הביתה, אני אגיד לאמא שתקח אותי!'
'כן, כן, זה רעיון מעולה. רק… איפה הטלפון שלי?'
פתאום היא נזכרת, בטלפון שלה, הגדול והמשכולל שקיבלה מדוד שלה, ג'ו, ליומולדת 15.
עכשיו היא כבר בכלל לא בטוחה שהיא רוצה לשלוף אותו, כאן, לעיני כולם. 'אוף'

"היי, איך קוראים לך?" היא שומעת קול עדין מאחוריה "את כבר יודעת באיזו סיירת את?"
"קוראים לי רייצ'ל" היא מסתובבת אחורה לאט ומגלה בחורה בערך בת 19 שצמה ארוכה משתלשת מכתפה השמאלית "ולא בדקתי עדיין באיזו סיירת אני…"
"נעים להכיר רייצ'ל!" היא מושכת בידה בעדינות לעבר פלקט גדול במיוחד "אני לאה'לה, המדריכה של סיירת 103" הפלקט מקושט בסגנון צעקני מידי, לטעמה של רייצ'ל. "בואי נבדוק באיזו סיירת את. רייצ'ל, רייצ'ל… מה השם משפחה שלך?"
רייצל נרתעת, היא לא אוהבת לחשוף את כל הקלפים על ההתחלה "סְמִית"

"אהה סמית…" לאהלה מסתכלת עליה בעין קצת עקומה, בוחנת אותה מחדש, אך מיד חוזרת למבט העדין-קופצני הרגיל שלה. "אווו הנה, סמית רחל! את בסיירת 108. המדריכות שלך שם על הדשא, כן, כן, הג'ינג'ית והשחורה"
הג'ינג'ית והשחורה. ועוד מלא מלא חומות-שחורות-בלונדיניות סביבן – חברותיה לקבוצה. כמה נחמד.
היא מתקרבת בהיסוס בולט אל קבוצתה, מפחדת שאם תדרוך על המשבצת הלא נכונה יתפוצץ תחתה מוקש.
"היי!! את רחל, נכון? רק את חסרה לנו." צועקת הגינגית במרץ "בואי, זריז"

היא מתיישבת בעדינות, חוששת שאולי גם כאן מוסתרים מוקשים שהיא לא מודעת להם.
"שלום רחל" מתחילה השחורה.
"רייצ'ל" היא מתקנת בלחש, כמעט בלתי נשמעת.
"רייצ'ל. אני נעמה, וזו מושקי. אנחנו עכשיו באמצע סבב היכרות, תצטרפי."
"כל אחת אומרת איך קוראים לה, בת כמה היא ואיפה היא גרה. אח"כ היא לוקחת עוגיה מהצלחת ומחפשת את הפתק המוחבא." מסבירה לה אחת עם עיניים כחולות במיוחד, שנראה כאילו המושג מלכת הכיתה נתפר בדיוק למידותיה.
"בכל פתק יש שאלה, את צריכה לענת עליה בכנות מלאה. ככה נוכל להכיר אחת את השניה טוב יותר" משלימה אותה בלונדינית נחמדה בעלת עיניים כהות מאוד, רייצ'ל לא מצליחה להחליט האם הן חומות או ירוקות.

"בסיידר? תורך עכשיו. קחי עוגיה ובזמן שאת מחפשת את הפתק תספרי לנו מי את" מנחה אותה נעמה.
"אוקי.." היא לוקחת את העוגיה שנראת לה הכי קטנה. היא לא צריכה הרבה זמן לספר על עצמה. "קוראים לי רייצ'ל, חגגתי 15 לפני שבועיים" קריאות המזל טוב ברקע מחממות את ליבה. "אממ, אני גרה בירושלים"
"מעולה, מה עם הפתק?" שואלת אותה הגינגית בחוסר סבלנות.
"אני.. אני לא מוצאת אותו" היא מתחילה לגמגם, למה יש לה כזה תקר על ההתחלה?

פתאום חוטפת לה מישהי את העוגיה מהיד "תביאי לי, אני אלופה בלמצוא את הפתק. מצאתי אותו כבר ל4 בנות מקודם." השיער שלה חום, אבל היא כ"כ עסוקה בעוגיה שרייצל לא מצליחה להבחין בצבע העיניים.
"אוו הנה, אמרתי לך!! 'איפה אמא שלך למדה כשהייתה קטנה והאם את לומדת באותו מוסד לימודי' זו השאלה שלך" היא צועקת בקולי קולות.
לא, לא, לאלאלאלאלא! ה'!! למה? זה כל כך מיותר!! "א.. אני.. אולי… אפשר שאלה אח.. אחרת?"

"לא!! בשום פנים ואופן!" צועקת אחת שחורה בעלת עיניים ירוקות. ומיד מצטרפות אליה עוד חבורת בנות "נכון! זה לא הוגן! כולן רצו להחליף, אבל החלטנו שכל אחת עונה על מה שהיא קיבלה!!"
רייצ'ל מעולם לא הרגישה כל כך מותקפת. אין לה מספיק אומץ להלחם בהן, אבל היא לא יכולה לענות על השאלה הזו!
"רייצ'ל, באמת החלטנו שכל אחת מקבלת בהשגחה פרטית בדיוק את הפתק עליו היא צריכה לענות ואסור להחליף." משדלת אותה מושקי הג'ינג'ית. האם היא לא מבחינה במצוקתה?
"אמא שלי.. היא.. ההורים שלי.. ז'תומרת.. הם.."

"מה איתם? את מוכנה להפסיק לגמגם? לא שאלה כזו קשה" מתפרצת עליה מלכת הכיתה ממקודם.
"הם גֵרים. התגיירו. הם למדו באמריקה באיזה תיכון."
באםם. הפצצה הוטלה, היא אמרה את זה. אין איך להשיב את הזמן לאחור. כולן יודעות עכשיו.

* * *

לילה. רייצ'ל אוהבת את הלילה. רק היא והמחשבות. זה יכול היה להיות ממש נחמד לולא כל הפטפוטים הרועמים של בנות החדר שלה. היא מחליטה לקום. היא לא יכולה להתלונן על זה שהיא בודדה בלי חברות, אם היא אפילו לא מנסה להתחבר לאף אחת. היא הרי לא יכולה לצפות שכל הבנות החמודות פשוט יפנו אליה.
היא מחפשת אחר הקרוקסים הורודים שלה, ומדשדשת לעבר המיטה העמוסה של מלכי.
כולן יושבות שם, מתלחששות ביניהן.

"היי, על מה אתן מדברות?"
"כלום, שומדבר חשוב. את יכולה לחזור למיטה שלך" עונה לה אסתי בלי בושה.
"אני.. רק… משעמם לי במיטה. אני יכולה לדבר איתכן גם?"
"לא יעניין אותם הנושאים שאנחנו מדברים עליהם. זה לא דברים שנוגעים לך"
רייצ'ל מתחילה להריח סכנה, אבל היא כבר לא שולטת בעצמה. "מה זאת אומרת לא נוגעים לי? מה לדוגמא?"
"סתם, דברים. דברים שבנות חב"דניקיות יהודית רגילות מדברות עליהם. לא משהו שאת מדברת עליו בדרך כלל"

רוגלך?
אמא שלי בוכה על הספה בסלון. אפילו שכבר נגמרה השבעה מזמן היא בוכה כל היום.
לי כבר נגמרו דמעות.
כולם מסתכלים עליי באדישות וחלקם אפילו בכעס. התאומה שלה נפטרה, וככה היא מתמודדת עם האובדן?!
אבל נגמרו לי הדמעות, כל כך בכיתי בלימודים כשסיפרו לי, שאני לא מסוגלת לבכות עוד.
אני לוקחת רוגלך מהארון ומתחילה להזכר…

מושקי
הוואצפ קופץ כל רגע, מודיע שהודעה חדשה נכנסה…
אני כבר רגילה לזה, זו לא פעם ראשונה.
בקבוצה של תשרי כמה בנות שואלות מי מצאה דירה פנויה, וזאת פעם חמישית שאמא מעדכנת שיש פתיתים במקרר…
וכו' וכו'…
עוד הודעה קופצת, הודעה מהכיתה…
דבי שואלת אם היה משהו מיוחד היום…
יפה לה, נופשת לה באילת בדיוק מתי שאנחנו טובעות בים של מבחנים, יאווילי!

שוב פעם קופצת הודעה על הפתיתים, יוצאת כדי להזכיר שזאת הפעם השישית שהיא שאלה אותי, אבל שוב הודעה מהכיתה, יאללהחפרו אלה… צריך לסנן.
אבל עוד אחת, ושוב!
יש התכתבות בין דבי אילה ושיינא…

אילה: יפה דבי שאת זוכרת שיש עוד תיכון, נשמה… רק מזכירה לך שאנחנו די עמוסות במבחנים…
חחח, זה בדיוק מה שחשבתי לפני שנייה!
כבר מאותת לי שיש עוד איזה ארבע הודעות שלא נקראו, על מה הן מתכתבות שם כל כך הרבה?
דבי: מצחיק מאאאאוד, בסדר? עכשיו אפשר לענות על השאלה?
שיינא: תרגיעי מאמי, היום היתה רק העברת מקומות קטנה, לא מש'ו מיוחד…
דבי: מז'תומרת לא מש'ו מיוחד? ליד מי עברתי?
אילה: מאיפה לי? נשמה, את לא באמת מצפה שאני אזכור את כל המקמות, ספק אם אני בכלל אזכור ליד מי אני עברתי!!!
הופה, אני רואה שגם צופיה הצתרפה לשיחה…
צופיה: נראה לי עברת ליד ריבי…
דבי: מה מה מה מה מה מה מה מה? למה דווקא לידה? המורה הזאתי, בכוונה דפקה אותי!
שיינא: מה הבעיה בריבי? היא אחלה ילדה!
דבי: בחיאת שיינא, גם את לא היית רוצה לשבת לידה… היא לא זורמת בכלום, רק לומדת ולומדת ולומדת…
צופיה: שכחת לומדת אחד…
שיינא: אתן ממש מגזימות! ריבי היא ילדה מקסימה! היא חרוצה ועוזרת ולא תתחיל לרדת על מישהי גם אם ממש חייבים, כמוך למשל…
דבי: שיינא, די כבר עם הצידקניות הזאת! מה כבר אמרתי? וחוץ מזה, לא רוצה אפילו להתחיל להזכיר על הריח שלה…
אילה: תכלס' כאילו לא צחצחה שיניים שבועיים!

צופיה שולחת אננס צוחק
גם יעלי נכנסה וכבר הספיקה לשלוח סמיילי צוחק!
וזה רק ממשיך!
אביה עם GIP צוחק ועוד איזה חמש חחחחחחחחחחחחחחחחחחח!
עוד ועוד סמיילים צוחקים וכמה "אני מתהההההה" ורק אני לא מצליחה להגיב!
פתאום נשלחת הודעה קולית מריבי!

ריבי: אני מבינה שכולן כאן דו פרצוף[ בוכה ברקע] לא עשיתי שום דבר רע פה לאף אחת, לא חושבת זה מגיע לי [הבכי מתחזק!] רק אומרת שאל תתפלאו אם לא תראו אותי מחר בכיתה!
הודעה נשלחה שריבי יצאה מהקבוצה!
לא יכולתי יותר, תתכננתי להתחיל להרצות על כמה אסור לעשות את זה וכאלה, אבל לא הייתי מסוגלת…
שלחתי סמיילי עצוב- שיעשו עם זה מה שהן רוצות…
מצידי שצופיה תשלח עוד פעם אננס…
מה'כפת לי?
עדיף לי הכל מאשר חברות הרסנית כזו!
שלחתי הודעה שאני יוצאת מהקבוצה וזהו…
הטלפון ממשיך לצפצף…
אבל עכשיו קצת פחות עומס, נרגעת…
קמה מהמיטה ומחממת פתיתים…

אנה
אני עומדת בקצה השביל, #גשם# שוטף ממני הכל.
אין מי שנמצא שם, והאמת, כבר התרגלתי לבדידות.
ה#זיכרונות# עוד חיים ובועטים, לכו, תנסו להשמיד אותם,
את כאב האנשים.
כל פסיעה שלי, נחרטה על השביל, כל צלקת מעטרת אותו ביופי כואב.
ואין #דמעות#, הגשם גנב הכל, אולי זה משמח, אולי זה עצוב.
תמה ה#מלחמה#, אף גופות המתים פונו, והגשם שטף את הדם והצעקות.
אולי זו רק אני, שחווה פוסט טראומה, גם דורות אחר כך.
מרימה תמונה מן הבוץ, מנקה את הליכלוך והזוהמה,
מגלה ילדה עם קוקו בלונדיני וחסרת שיניים קדמיות,
מחייכת באושר עם ארטיק מטפטף.
הכל חוזר אליי, צורח את הכאב שלא נשרף, גם בכל המדורות שבעולם.
דממה.
אני קורסת על השביל, התמונה צונחת לידי ברכות.
"במלחמות לצדק, גם ילדים מתים".