משקפיים של "ביטול היש"

הגיע הזמן לבטל את הישות שלנו.

אנחנו נתרגל את זה בצורה מתוחכמת.

נכתוב לנו אתגר, ותוך כדי – הישות תעלם לה…

בחרי לך חפץ המונח במיקום מסויים, וכתבי מנקודת מבטו בלבד את המתרחש.

זכרי כי לחפצים אין דיעה על המתרחש בסביבתם, וגם רגשות אין להם (אנחנו לא משתמשות ב"האנשה" הפעם). הם רק יודעים לתאר מה הם רואים מנקודת מבטם.

כן, כמו מצלמת אבטחה בערך…

שיינא
מתוך נקודת מבט של ציפור:
העולם מלא באנשים,
חלקם מבולבלים, חלקם בדעתם בטוחים.
אבל לכל אחד מהם תמיד תהיה שאלה על הזהות שלו.
לא משנה כמה תהיה בטוח ב-100% בכל מה שיש מסביבך
עדין תחפש משהו לא פתור לשאול עליו

דינוששש
בכל בית יש פתח מלבני שמוביל את מה שנכנס לתוכו לעולם חייזרי ומוזר.
כשהם חוזרים מאותו עולם הם תמיד יצאו שונים.
הם נכנסים כ-1 ויוצאים כ-2.
שם, בתוך העולם החייזרי הם עוברים תהליך שהופך אותם למי שהם.
אני לא יודע למה קוראים לזה פריזידר.
אני רק יודע שקוראים לי תנור.

קפה אספרסו
שבי מסתובבת בחדר
הולכת הלוך וחזור ושוב הלוך ושוב חזו.. אוי היא נתקעה בכסא.. היא עושה פרצוף עצבני..
היא לוקחת אותי מגרדת במצח פותחת לי את הפקק
סוגרת פותחת סוגרת אויש קשקשתי עליה בטעות
היא משפשפת בעצבנות את הכתם
אמא שלה נכנסת לחדר ואומרת לה שהאוכל מוכן.
היא מסתכלת בכעס ומסננת.. לא רעבה..
שבי מה קרה.. אומרת אמא שלה.. אני רואה שאת קצת עצבנית היום…
שבי מנענעת אותי ברוגז..
היי שבי- אומרת מוסי שנכנסה לחדר- תעזבי את העט שלי קיבלתי אותו היום מהמורהה
טוב טוב בסדר מה את בלחץ.. מסננת שבי.. כולה עט..
(רציתי להכניס פה את הרגשות של העט כשהיא אומרת את זה.. אבל אמרו בלי רגשות.. אז בלי רגשות..)

התפרקות
אני נחתי לי במקומי הקבוע זה אלפיים שנה. קבוע ועומד ואף אחד לא הצליח להזיזני.
זה היה יום (יותר נכון, לילה) של חודש אלול. אחד מהלילות האחרונים של השנה.
המון אדם התערבב לידי, נצמד אליי, קול הסליחות ההופכות את הלב רעד על האבנים. השופר כמעט בקע בי סדקים. העוצמה הייתה ניתנת כמעט למישוש, וכל העם רואים את הקולות.
וראיתי אותה. ילדה אחת יחידה ובודדה. היא עמדה לידי המון זמן, בלי לזוז כמעט, רק נעצה בי עיניים כמהות-שחורות-עמוקות עם ים של רגשות. מדי פעם פתחה את הסידור והצליחה למלמל כמה פרקי תהילים. היא חיכתה שם, כל כך קרובה ולא יכולה לגעת. המתינה שכל הנשים שלפניה יסיימו להתפלל לידי.
ובשניה שהתפנה בי מקום קטן, היא נצמדה וליטפה בערגה, היד שלה רעדה על האבן החלקה, והראש שלה נשען מיד. וכל האוקיינוס, ההר געש, המחשבות, החלומות שטמנו בתוכה- פרצו ברגע הזה.
הבכי היה עמוק במידה שלא תיאמן, טלטל לה את הגוף והנשמה. היא רק בכתה והתחננה לה' על כל מה שלא הצליחה עד עכשיו. לא ראתה עולם, לא ראתה מעבר, רק כותל ניצב לה מול העיניים, מטושטש בכאבה. היד שלה עברה עליי, חשה כל סדק, שרטה בציפורניים לשמוע ולחוש את הצמרמורת, יותר ויותר חזק.
הגלים עלו וירדו, התחזקו ונחלשו, והבכי שלה התמזג עם קול החזן המיילל. עם המיית העם הרוצה להידבק באלוקים, הרוצה להיות לאחד בינו לבין עצמו, בתוכו.
ואז קרה משהו מוזר.
ועוד משהו מוזר.
ואיכשהו הבכי נגמר.
והרגישה שה' שמע אותה, והרגישה טוב יותר בנפש. ולאט לאט לאט התרחקה ממשוש אהבתה, משריד בית המקדש הנחרב וקם בדמיונה ברגע זה ממש.
וברגליים חלושות הלכה, עזבה–
והלב שלה נשאר שם.
והראש שלה רק חושב מאז איך לעשות 'ושכנתי בתוכם'.
תודה על האתגר הזה, תודה על הפריקה.

רוגלך?
נפתחת. נסגרת. נפתחת. נסגרת.

מה נסגר? כל היום אני נפתחת.

נפתחת ונסגרת.
כן זו אני, נעים להכיר – דלת.
ולא מה שאת חושבת, אני דלת אחרת.
דלת של מקרר.
כל היום נפתחת ונסגרת,
ולפעמים גם לא.
ואז צריך לבוא לדחוף אותי,
לפעמים אנשים עושים את זה עם הרגל,
זה מן הרגל כזה מוזר.
אז זהו. אני דלת. נעים להכיר.

פתקית?
סצנה 1:
תקרה לבנה, קירות בז, ברז כסוף וכיור לבנבן

סצנה 2:
מעטפת אדמדמה, מלבנים קטנים לבנים, גוש אדום והרבה קצף לבן

סצנה 3:
גושים לבנים שחוסמים את הראיה, זרם מים חזק על הראש, מסננת כסופה בקצה ראש הברז וחלקי תקרה לבנים

שלכן תמיד: מברשת שיניים סגולה

חיובית שכמותי
10:33
היא מכבה את השעון מעורר, פוקחת את עיניה. מתמחת עוד קצת.
הראש שלה מסוחרר, היא לא מאופסת. אני רואה את זה מכאן.. כנראה לא מרגישה טוב..
קורונה על רגל שמאל הפעם.
היא אומרת מודה אני, נוטלת ידיים, מנגבת במגבת שלה. וחוזרת לשכב באפיסת כוחות.
עוברות דקותיים בהן היא בוהה באוויר, אולי חושבת.. אין לדעת.
ואז היא מתרוממת לכיווני. מפרידה אותי מהשידה עליה שכבתי, ומקרבת עוד יותר עד שאני מול הפרצוף שלה. הפרצוף הכי מוכר.
אני זוכה ללטיפת בוקר טוב ממנה, ולאחר מכן תקתוקיי אצבעותיה כבר מדגדגים אותי כברגיל. אני שומע לפקודות שלה, פותח את המייל, שותפות, 100 פוסטים לראות מה התחדש, ועוד כמה דברים שאני לא יכול לפרט.
אני רואה איך היא כבר מעדכנת את חברותיה במצב העגום, מחכה לרחמים..
14:23
היא שוכבת ממש לידי
כל 10 דקות מציצה בי, בודקת אם משהו הספיק להשתנות, להתעורר לחיים.
15:40
היא קמה להתפלל
16:10
סיימה להתפלל, מתעסקת בי שוב.
17:30
אוכלת את מה שהכניסו לה
18:07
היא מפעילה בי שירים! והיא נראית יותר טוב. אחרי כמה זמן היא מתחילה מנחה.
20:12
העיניים שלה קוראות אותי בשקיקה.
היא מגיבה למה שהיא התלהבה עליו ויש לה כח להגיב.
00:38
היא סיימה לדבר עם חברה בפלאפון. נזכרת בי.
02:50
לוחצת על אוזן ימין שלי. מניחה על השידה.
03:13
העפעפיים שלה מתנשקות בעייפות. היא נרדמת.

בא נראה מי מנחשת מי אני

היישות באמת נעלמה לה… ככה נראה היום שלי??
לא, אני לא כותבת את השם הרגיל שלי, אין מצב.
#__

Harry
אבק:
אני שוכן שם, בביתי המאולתר, הבנוי מאחורי המיטה בחדר הילדים.
מחריצי המיטה, המבליחים פה ושם, אני מבחין כי כבר הכחיל הרקיע, ציוצי ציפורים ענוגים נשמעים מרחוק, ואור מסתנן מבעד לתריסים אל החדר החשוך.
קרני השמש מלטפות בעדינות את עיני הילדים העצומות, שעוד נמים את שנתם, מנצלים את דקות החושך האחרונות של היום החולף.
תזוזה קלה נשמעת בחדר הסמוך, קול פכפוך המים, ודיבורים שקטים מזדמזמים באוויר.
כבעל וותק שכזה אצל משפחת גולדמן, אני יודע לזהות את הקולות, ומניח שההורים התעוררו משנת הלילה, והבית מפציע אל היום החדש.
אני מתכרבל במקומי, תופס עמדת
תצפית טובה, למשך היום הנכנס.
* אור נדלק בחדר, אמא גולדמן נכנסת בצעד נמרץ, תוך שהיא מזמזמת שיר בוקר עליז.
להתראות שקט,
היי שלום דממה.

מלכא
בוקר טוב לכולם ואיתכם על הווריד מיסטר קונסילר.
קונסילר : תודה שחזתם אלי על מנת לשמוע את נקודת מבטי ממקומי הצנועה.
הנני נמצא בין קונסילר ישן , פס, תוחמי שפתים ועוד כמה פיצ'קעס נעלים.
המסר שלי ממוען לקונסילר: על תתאכזב שבעלת הרכוש לא משתמשת בך בדרך כלל, תתנחם בכך שהיא כן משתמשת בך באחת בלילה כשמשעמם לה ואין לה אפשרות להתחפר עם חברותיה במחשב..

חישוק
אני כפתור אדום.
אדום בוהק מסנוור ולוהט.
יש יד שלוחצת עליי.
איייייייייה, זה כואב! תפסיקי!
למה?
ככה.
לא, נו, לכי אחורה פליז-
מבט אדיש. רעב. לא עוצר.
היד ממשיכה להתעלל בי, לסחוט אותי.
ממשיכה לכל הכיוונים, לא מרחמת.
אחר כך היא תאכל את עצמה,
ואני אשאר פה לבד. מחכה לטיפשה הבאה בתור.
אני כפתור אדום, על שטח כל כך אפור.
והנפש נשארת רחוקה…

אוהבת לחש(ו)ב
בדורנו בכל בית מצוי (או כמעט, אבל כנראה בכולם)
בכל רגע אצלנו רצוי (אצלי, בכל אופן..)
יש שאצלם נחשב הוא בזוי (אצל הבחורים מהישיבה)
ויש שאצלם הוא בעצם כיסוי (לי לפעמים, בלימודים בזום סוגרים את המצלמה לא?;)

הבעות התחלפו מולו בגלוי (הרבה. לפחות לא משעמם לו)
עצב, שמחה, כעס, עינוי (בעיקר עינוי;)
ממשיך לעבוד בחשמל הוא שבוי (לגמרי, ועד הסוף)
ואז באחת הוא נכבה וכבוי (המון פעמים הוא עשה לי את זה)

מסתכל הוא רואה את עוצמת הביטוי (חחח לפעמים אני רוצה להיות במקומו, לראות איך נראה הפרצוף שלי כשאני מגלה שמישהי כלה)
המילים שכתובות בו מופלות לביזוי (לפעמים, לא תמיד)
כמעט ושברוהו, התחיל כבר וידוי (מסכן, שפכתי עליו את העצבים שלי)
עצרו ושלחוהו לתיקון וריפוי (טוב, הגזמתי. לא עד כדי כך שברתי אותו)

חזר הוא חולה, משתעל ותלוי (זה כבר סיפור דמיוני)
החליט שנמאס לו רוצה הוא פיצוי (זה באמת קרה)
ניסו לתקנו, אך הוא כבר חצוי (יפה, בדיוק!)

כי כמה זמן יכול הוא לסבול מבטים סקרניים ננעצים בו בפיתוי?! (כמה זמן באמת?)

מחשב מאושר/מקושר/מיותר/מאולתר שלי
תגלה לי כמה הבעות בערך ראית מולך ומסביבך, במיוחד בתקופת הזומים?!

שקיעה כתומה וחולמת
אני רק גרב. אפור ומשומש. שזרוק פה בחדר. אני לא באמת יודע לכתוב.
אולי אני רק אכתוב את מה שאני רואה עכשיו וזהו.

כשהדלת של החדר של דינה נטרקת היא משמיעה טראח חזק כזה. ממש חזק.
עכשיו הדלת שלה השמיעה את הטראח החזק הזה.
מהזווית שלי, על רצפת החדר ליד המיטה, אני רואה נעלי טבע נאות וקצה מציץ של גרביים אפורים(כמו שאני) וחצאית שחורה ארוכה וצרה שהולכים מהר לכיוון המיטה. כנראה זאת דינה.
היא לא אומרת כלום. אני רק שומע את הנעליים שלה הולכות מהר על הרצפה.
פתאום אני לא רואה את הנעליים על הרצפה לידי כבר, וגם את החצאית לא.
אני מסתכל למעלה ורואה את הטבע נאות מתנופף מעלי. ודינה שוכבת במיטה. היא שמה את הראש שלה על הכרית הסגולה כהה עם הפסים הסגולים בהירים, לפי מה שאני מצליח לראות, אבל לא איך שהיא ישנה כל לילה. עכשיו היא שמה את הראש ממש עמוק בתוך הכרית. ממש ממש.
בהתחלה אני לא שומע שום דבר.
לאט לאט אני מתחיל לשמוע קול כזה, חנוק, שנשמע כאילו מישהו סחב הרבה הרבה דברים בלב שלו במשך המון זמן ולא אמר כלום לאף אחד. כאילו הוא היה קבור המון זמן בתוך אבק וחושך.
קול שנשמע כאילו מישהו בוכה.
דינה? בוכה? איך זה יכול להיות?
אבל אף פעם לא ראיתי אותה בוכה!
אני מסתכל למעלה עוד פעם, ורואה שהגב של דינה רועד. והיא שוכבת במיטה, והראש שלה עדיין עמוק בתוך הכרית, ומתוכה מגיע הקול הזה. של הבכי.
אני לא יכול לראות את הפרצוף שלה עכשיו, כי הוא בתוך הכרית.
דינה ממשיכה לשכב במיטה ולרעוד, ואני ממשיך לשמוע את הקול הזה של הבכי מגיע ממנה.
ואז דינה מרימה את הראש לאט מהכרית הסגולה, ואני רואה שכל הפנים שלה אדומות. וגם רטובות.
כנראה שדינה בוכה.
אני מסתכל על הכרית ורואה שהפסים הסגולים בהירים נהיו פתאום כהים יותר. והסגול כהה של כל הכרית נהיה יותר כהה, דומה קצת לשחור.
ויש כמו כתם כזה, גדול וכהה, על הכרית שלה.
דינה מתיישבת על המיטה שלה, ועכשיו אני גם יכול לראות שיש לה קפוצ'ון ירוק. היא לוקחת לידיים את השמיכה הסגולה עם הפסים הבהירים(זה סט, אתם מבינים). זאת שמיכה עבה, של פוך, ודינה מגלגלת אותה קצת ואז שמה מסביבה את הידיים שלה ומחבקת אותה.
ודינה ממשיכה לבכות. עכשיו אני גם יכול לראות טיפות כאלה, שקופות ורטובות, שנופלות לה מהעיניים אחת אחרי השניה. הטיפות האלה זולגות לה על הפנים ומרטיבות אותם עוד. יש טישו על השידה שליד המיטה, אבל דינה לא רואה אותו משום מה. אולי הטיפות האלה מסתירות לה?
דינה רועדת עדיין. ועכשיו היא בוכה יותר בקול.
עכשיו דינה בוכה חזק. ויש לה הרבה הרבה טיפות שקופות שמרטיבות לה ממש את הפנים.
פתאום אני לא שומע את הקול של הבכי. וגם לא רואה את הפרצוף של דינה כבר. היא שמה אותו על השמיכה שהיא מחבקת. עכשיו אני רואה גב ירוק שרועד ומחבק שמיכה סגולה כהה עם פסים סגולים בהירים.
הגב עדיין רועד.
עדיין.
גם עכשיו.
עכשיו אני רואה שהיא מרימה לאט את הראש. ולוקחת נשימה. ולוקחת גם את הטישו מהשידה ליד, ומקנחת את האף והעיניים הרטובות שלה. ומורידה את השמיכה מהברכיים.
עכשיו דינה לוקחת את המחברת הצהובה שלה מהשידה, ואז גם את העט השחור.
דינה פותחת את המחברת עכשיו ומתחילה לכתוב בה.
אני שומע את העט של דינה מרצרץ על הדף, והיא כותבת וכותבת וכותבת.
אחרי שהיא גומרת לכתוב, לא בדקתי כמה עמודים, היא סוגרת את המחברת. ושמה אותה על השידה, ומעליה את העט.
ונשכבת בחזרה במיטה בלי שום כח.
אני חושב שדינה חלשה עכשיו.
ואני חושב גם שקשה לה.
וגם, שהיא אלופה.
אם לא הייתי גרב, אולי הייתי אומר לה שעוד יהיה לה טוב.

חיה
היי, כן, זה אני. נו,
זה שאת בוהה בו שעות על גבי שעות,
זה שאת מעבירה בו חצי מהיום שלך.
זה שאת מנסה להיגמל ממנו, בלי הצלחה יתרה.
זה שהיועצת תמיד מדברת עליו בסלידה, ואת כובשת פנים ברצפה.
זה שאת משחקת בו, וגולשת במקומות לא הכי הכי.
כן, זה אני, המחשב.

אם את ממש מתקוממת למול ההגדרות שנתתי לעצמי, יש לך שתי אפשרויות, או לסגור את הדף הזה שבי (במחשב..) לצמיתות, או להתאזר בסבלנות, ולהציב לך מראה.
להציב מראה על כל החודשים (שנים) האחרונים שחלפו.
על הזוומים, והמפגשים הווירטואלים, וכל הלמידה מרחוק.
אני בספק אם את זוכרת דבר מהרשימה שהעלתי לך עלי, כי לפי ראייתי בשעות הזומים הדבר היחיד שעשית-זה לא להיות מרוכזת בשיעור, ולא להשתתף בו.
במקום זה, את העדפת לגלוש בכל מיני אתרים, להתכתב באנגוטים ועוד כל מיני.
אני צודק?
—

אז דווקא היום, בימים האלו, של תשובה וחרטה על כל מה שהיה, ה' נותן לנו אינספור הזדמנויות כדי לתקן, לכפר, להחליט החלטה טובה קטנה, ממש פיצפונת שקשורה בי, ולקיים אותה. אבל באמת לקיים.
את מסוגלת. אני יודע. ה' נתן לך את הניסיון הזה, והוא נתן לך את הכוחות להתמודד איתו. ה' מרחם עלינו, הוא נותן לנו, לבניו, אך ורק ניסיונות שאנחנו יכולים לעמוד בהם. כשה' נותן ניסיון, הוא נותן לנו אפשרות להתרומם, להגביה, לעשות 'לכתחילה אריבער', לעוף מעל המכשולים, ולהגיע אל המטרה, אל היעד.
—

שלום ו(לא) להתראות,
באהבה מחשבי שלך.

מי עדן
שוב ?
אני באמת לא מצליח להבין מה נטרק…
טוב את האמת שקצת הבנתי הדלת נסגרה חזק מתמיד וזאת לא ראיתי אלא שמעתי
—

את הבכי שהתייבש עוד מהלילה, למרות שהיא שטפה פנים…
אני אפילו שומע את הרעש של המקלדת תמיד כשהיא עצבנית כולם שומעים
כולם יודעים כולם מרגישים
תמיד היה לי חלום כזה לצאת מן המקלדת ולחבק אותה
רק שתבין שהיא לא לבד
רק שתרגיש קצת מה שהיא לא מקבלת
—
נו מה שוב?
שוב אותו שיר?
היא חופרת!
כל פעם השיר הדיכאוני הזה
שתהיה כבר שמחה הבחורה הזאת
כל הזמן היא מתלוננת ומתבכיינת ודיכאונית
—-
ב-ו-ם
אהההההה
שוב?
למה היא טורקת את הדלת הזאת היא לא מבינה שהיא מעירה את כל השכנים עם הרעש שהיא עושה
וגם אותי…
—
יפה שהיא נזכרה באמת להוריד אותי מהמסך מה היא לא יודעת שאקרים יכולים לראות כל מה שהיא עושה?
ועכשיו כל העולם יודע עליה הכל (בגלל שהיא שככה להוריד אותי לא בגלל שסיפרתי)
טוב אולי זה יהיה טוב ככה משהו רציני יטפל בה
גם בלי שהיא תבקש..
—
נראה לי פיטפטתי יותר מידי
אני הולך…
ניפגש שוב…

—

צב עם גלגלים
חושך. צפיפות. 4 מחברות שנראות בדיוק כמוני, ועוד 2 מחברות עבות יותר. 2 ספרים, אחד קטן ודקיק, כתוב עליו "תהילים" וספר עבה יותר וגדול יותר שכתוב עליו משהו בשפה אחרת.
פתאום – זמזום קצר, משהו למעלה זז ואור פורץ למקום הצפוף הזה. נוחת עלינו מלמעלה ספר עבה וכבד שאני לא רואה את שמו כי הוא עם הצד האחורי של הכריכה אליי.
שומעים הרבה רעש מבחוץ, דיבורים, צחוקים, ריצה… ואז משהו תופס אותי ומוציא אותי החוצה. אני נוחתת על משהו, מישהו פותח אותי והופך כמה עמודים. אני רואה פרצוף עם אף ישר וקצת גדול, עליו משקפיים בצבע שחור עם מסגרת דקה, ומבעד לזכוכיות רואים עיניים אפורות. קצת נמשים, רואים מהזווית שלי גם קצת מהשיער שמעל הפרצוף. מעל הפרצוף אני רואה ריבועים ריבועים בצבע אפור-בז' וריבוע אחד מפיץ אור.
העיניים של הפרצוף רצות מימין לשמאל. קצת למטה, ושוב – מימין לשמאל. ושוב- מימין לשמאל. ככה כמה פעמים, ואז ידיים של מישהו הופכות את אחד העמודים. ושוב – מימין לשמאל. מימין לשמאל.
עבר קצת זמן, הידיים סגרו אותי וקצת קמטו לי את הכריכה. אני שומעת גמגום בקול נמוך ושקט. הגמגום נקטע, פתחו אותי באחד העמודים. אחרי רגע שוב נסגרתי ושוב שמעתי גמגום.
לפתע אני שומעת צליל של צלצול. מהר מהר סגרו אותי וקיבלתי עוד קמט.
פתאום נהיה שקט, צליל של חריקת כיסאות.
"אפשר לשבת" אומר קול. שוב חריקת כיסאות וצעדים.
פתאום יש רעש. בתוך הרעש אפשר לשמוע "המורה המבחן יהיה קל? יש שאלות בחירה? היה צריך ללמוד את ה… "
הרימו אותי, דחסו לתוך התיק הירוק שלמטה. צליל קצר של זמזום ו—חושך. שקט. צפיפות.

לבלב
אני אחד כזה,
פעם בדקה (מינימום) יפתחו אותי, יביטו מספר שניות, ויסגרו. פעמים בודדות יוציאו יכניסו. אחת לכמה זמן, ינקו. אם יעזו להוציא ממני, יחושו את מצפונם. המתבגרות מאוהבות בי, בתקופות מבחנים ובגרויות, התדירות בהן הם פותחות אותי גוברת.
כזה אני, מקרר.

השמיים כחולים לידיעת הציבור
המנורה שלנו רואה את כל החרקים שמתקרבים לאור שלה וכשמכבים אותה היא רואה איך שהם עוברים אוטומטי עליינו