זרם תודעה 1

פרק 1/2

את יודעת מה זה "זרם תודעה"?

בואי נפרק: זרם? מובן. תודעה? מה שבתוך המוח שלך.

עכשיו: קחי דף ועט, שבי במקום שקט, וכתבי במשך חמש דקות מבלי להרים את היד – מה שעובר לך בראש. ברצף. בלי להתחכם.

מה יצא? מתחשק לך לשתף? רוצה לשפץ קצת? איך שבא לך… בואי שפכי את זרם התודעה שלך לתוך נהר השותפות הגדול…

יוזבד
אעאעאע אני כמעט לא מאמינה! עשיתי אתזה אתמול בלילה בדיוק 🙂

01:21
בוקר-צהריים-ערב טובים!(תבדקי באיזו שעה קמת ותחליטי באיזה שלב את ביום)

ניסיתן פעם לכתוב טקסט? סתם מהירהורי ליבכן ומוחכן הפורה? בלי קמצוץ השראה וטיפת יצירתיות, פשוט לנסות לכתוב את בליל המחשבות שעולות לך במוח?
אני גם לא, זה בסדר, אתן בחברה טובה, אפילו מאוד.

אבל כמו שאומר הפתגם "תמיד יש פעם ראשונה" הריני לבשרכן שאני עושה זאת ברגע זה זה דבר מאוד נחמד ועוזר לסדר את המחשבות במגירות-מגירות ולתייק את ההרהורים בתיקיות-תיקיות. הארונות שלי מתמלאים בקצב או כמו שכתבה בת עין בבלוגה הזכור לטוב "להיות תלמידה זה להרגיש את המוח מאותת 'נפח האחסון הולך ואוזל'" רק שאצלי התופעה מתרחשת גם בחופש כמה מצער.

איך היה לקרוא טקסט לא מפוסק? בטח חוויה מרוממת מה שמזכיר לי שכשאני קוראת טקסט בלי סימני פיסוק מרגיש לי כאילו על הראש שלי נשפך זרם מים ואין לי יכולת לעצור אותו כמו שאמרתי זו חוויה מרוממת לחלוטין.

ואם בפתגמים עסקינן כבר אמר מי שאמר "כל בשורה קלה יותר לעיכול אם בולעים אותה עם כמה עוגיות", ממליצה לך שיהיו לך עוגיות זמינות תמיד כי לאחרונה שומעים הרבה בשורות, משמחות יותר או פחות. מה שבטוח שהעוגיה שאני מכרסמת כרגע טעימה נורא, ומקילה עלי את עיכול הבשורות שהמוח שלי מנחית ללא הרף.

לא פשוט לעקוב אחרי קצב המחשבה שלי, מעריכה אותך אם קראת עד כאן וגם אם לא, זה בסדר (מה הסיכוי שתקראי דווקא את המשפט האחרון? אבל שויין, את המחשבות שלי לא שואלים שאלות)

המוח שלי התעייף לתמלל מחשבות אז נדמה לי שנעצור כאן, וניפרד בפתגם "אין הזדמנות שנייה לרושם ראשוני" שממנו אני אסיק כמה מסקנות: מסקנתי הראשונה היא שלשפוך מחשבות על דף זה דבר מקסים וממליצה עליו בכל פה, השיטה הרשימה אותי לחלוטין.

מסקנתי השנייה היא שפתגמים זה דבר חכם במיוחד ומפתח את המוח בשעות עֲייֵפוֹת שכאלו.
אם כמאמר הפתגם אין הזדמנות שנייה לרושם ראשוני אני שולחת את הבליל המגובב הזה בלי לקרוא שוב כי נדמה לי שהרושם השני שיעשו עלי מחשבותיי החכמות יהיה פחות חביב מזה הראשון, אני תקווה שלא תקראו את המאמר האקדמאי הזה יותר מפעם אחת כך שהרושם החביב ישאר גם עליכן.
אני הייתי אני (זה בטוח. נעים להכיר!) ואתן הייתן אתן(אני מקווה כך, לפחות)
בלבלתי די, לילה טו-

לב חופשי
הלב הוא לא מחסן.
יש אנשים שטועים שהוא כן.
אני ביניהם.
ואולי הוא כן מחסן.
אך בכל מחסן נגמר המקום באיזה שהוא שלב.
מסקנה סופית.
כל אחד צריך מחסן ספייר, לעת חירום.
או לב של בנאדם אחר.

(כתבתי מהלב.
לא רוצה לשפץ, תתמודדו.)

מקושרת
עצבנית על התיכון
אין לי כח לחשוב על תחילת הלימודים
כשאני כן חושבת אני חוששת.
בכוונה לא כותבת את זה כשיר מסיבות אישיות…
אין לי כח למה שאני צריכה להספיק לפני שיתחילו הלימודים.
אמא'לה בגרויות שנה הבאה!
האמת יש לי עוד דאגות לפניהן…

לא משפצת אוהבת לכתוב ולהשאיר את זה כמו שזה.

קפה אספרסו
טוב אז חברות אני לא מרגישה טוב. בכלל.
אני מרגישה כמו בתוך בועה של כאב… איך אני אסביר את זה? זה כמו ההרגשה שהרגשתי כשחליתי בקורונה רק בלי הכאבי שרירים…
וזה אומר נורא ואיום..

כל הפנים שלי כואבות
כואב לי הגרון, האף האוזניים אזור הצוואר והגב העליון (ככה קוראים לזה?) והיום גם העיניים הצטרפו לחגיגה..
יואו זה כבר בלתי נסבל
אין לי תיאבון…
ירדתי במשקל נראלי איזה 2 וחצי קילו לפחות..
אני פשוט מרגישה זוועה
ה' תעזור לייי..

טוב מה אני עוד יכתוב לכן..?
אה.. אני בלחץ מהסמינר.. מאוד..
ה' בבקשה תעזור לי גם בזה..
אממ גמרתי נראלי איזה 5 גלילים של טישו רק ביומיים האחרונים..
ודווקא עכשיו כשאני לא מרגישה טוב ואין לי תיאבון דווקא עכשיו יש דברים טעימים בבית.. יותר מהרגיל.. פתאום לאח שלי מתחשק להכין עוגה שווה, או לאמא שלי לפנק אותנו בטילונים וגלידות שוות.. או לאבא שלי להכין מלאווח..
ורק אני המסכנה שלא יכולה לאכול..

מלפפון חמוץ וצנצנת מיונז
חשבתי שהתגברתי על זה אבל זה עולה במידית בראש שלי –
האמון שנשבר.
אני מנסה בשבוע האחרון לעשות הכל כדי לא לחשוב, כדי לא למצוא את עצמי בועטת באיזה עץ אקראי ומקללת.
כדי לא למצוא את עצמי שוב בעיניים לחות צורחת בשיחות קשוחות במוח על חבורה של אנשים. דבר שאני לעולם לא יעשה באמת, כי את הלקח כבר למדתי מאותם אנשים – זה שאין אמון באיש.
ועדיף לי לשמור בפנים.

בוכה על ההווה ומבקשת לעתיד
ניסיתי.
הרצתי את האצבעות על המקלדת. זה מה שיצא…
ולא ערכתי או שיפצתי.
נתתי לאצבעות לרוץ מעצמן

מחשבות,
בליל של מילים.
והעט זרוק על הרצפה,
המחברת נטושה.

מסך ירד על הנפש שלי.
מכסה את המילים,
מרוקן את המחשבות.
מייבש את נהר הרגשות.
והיד כבר לא ממלאת את הדף באותיות צפופות.

המחברת מונחת בצד.
עד שתשוב הרוח והמסך יעלה.

ויום אחד.
היד שוב תרוץ על הדף,
תמלא אותו באותיות.

יום אחד,
האצבעות ירוצו על המקלדת,
ימלאו את המסך התווים צפופים.

יום אחד המסך יעלה,
והמנגינה תעטוף אותי,
תשבה בקסמיה את המילים,
תשפוך לדפים.

יום אחד…

קו עקום מקביל
>>חומר זה נחסם על ידי המערכת<<
^עניין זה אינו ראוי לפרסום^
*מטעמי אישיות עניין זה מוסתר*
(היות ויש ספק בנוגע לאי שפיות משפט זה הושמט)
#פסקה זו אני הגיונית #
#JF&K5%(V:P;<?LD!~@
____
–קוד זה אינו נכון–

טוב בננות נסיתי בהחלט אבל לא יודעת מה הצליח לעלות

שוגה
בית. מקום שאמור לקבל.
משפחה. האנשים שאמורים לחבק.
בית. מקום שאמור לתת.
משפחה. האנשים שאמורים לייעץ בשעת הצורך.
בית. מקום שאמור לאהוב.
משפחה. האנשים שאמורים לתת כתף.
בית. מקום שאמור להכיל.
משפחה. האנשים שאמורים לשמוח איתך.
בית. המקום שלא זכיתי לקבל.
משפחה. האנשים שזכיתי לאהוב.

I love my family even though I do not have such a home

Harry
נהר.
מים.
מים נראים כמו דמעות.
שונאת לבכות.
מה הקטע שדמעות הן מלוחות?
למה אני טועמת דמעות?
לשון.
אני ממש אוהבת את האימוג'י שמוציא לשון.
אימוג'ים זה עולם השקר.
אני צריכה לראות עולם.
אין לי סיפוק עצמי.
עצמי עדיין קיימת?
אני ממש חופרת לכן ברגע זה.
אני די נהנית מהעניין.
אני סדיסטית.
אני צוחקת עכשיו.
בייי.