רק לא זה

..
הסופות הקרות
הרוחות הנושבות
חובטות בפניי הקפואות
ללא רחם.
רק שלא ימוטטו
את חומות היציבות
שאוחזות בחוזקה
בליבי האבוד
רק שלא יישמט
בטעות.
מסתובבת סביב עצמי
יושבת בדד
כולם עוברות
חולפות על פניי
לא קולטות
את מה שמסתתר
מבעד לפני
שמתאמצות לחייך
בכל הכוח
לא מבינות
שהסופות ההם
באות מתוכי
מערערות את
הקש היציב האחרון
שנשאר בחיי
כלה לאיטו
כמעט ונגמר לחלוטין
ואני איתו…
נאבדת
בין סבך המחשבות
שוכחת איך נראה
האור האחרון.
כי גם אור
שנראה כמנצנץ
בקצה המנהרה
יכול להיות
הפנס של הרכבת
שרק בא
להרוס אותי
עוד יותר.
רק מייחלת
שסוף סוף
מישהו יבין
גם אותי.