מאמינה לך/ 1.

קיים או לא קיים?
אלוקים בכלל קיים?
יום רגיל, ואני חוזרת הביתה, זורקת את התיק על הרצפה. "היי אמא, כבר החזירו לך תשובה מהספרייה מתי לבוא לקחת את הספרים שהזמנו?"
אמא שלי מביטה בי, "אין לי מושג, תסתכלי במייל שלך".
אני נגשת למחשב, פותחת מייל.
וואו! לא הייתי יומיים במייל וכבר 20 הודעות חדשות. נהדר.
טוב, לא פותחת את כולם, אני עוד מעט צריכה ללכת לספרייה, כבר אמרתי.
רק אחת בולטת בעיני. הניוזילטר של שותפות. את זה אני לא מפספסת.
מפה לשם אני כבר לוחצת על הכפתור שמוביל לכתבה הכי פופלרית, ומתחילה קצת להיות באתר ולשכוח מהספרים שמחכים בספרייה.
ככה זה.
פתאום אני קולטת שאלה 'בנות, מישהי יכולה לעזור לי? יש לי ממש ספקות באמונה… על הכל… אפשר עזרה?'. ישר שאני רואה את השאלה הזאת אני נזכרת בספרים שלי, אבל בכל זאת יש לי מצפון, כי אני צריכה לענות [לפחות ככה נראלי], ואני מנסה להתחמק באלגנטיות וכותבת 'נראה לי שמדובר בנושאים רגישים למדי, ממליצה על הספר פשוט להאמין, כי אני פחות אוהבת לגעת בנושאים האלו… מפחדת…'
זהו, לכאורה. סוף סיפור, לא?
אז לא.
כי למחרת, משום מה השאלה שוב קופצת לי לעיניים, ואני נכנסת שוב. רק לבדוק מה קורה, ומגלה תגובה של 'זאת ששושי', שמבקשת שאפרט, ודווקא בגלל זה.
מאחר שיש לי זמן פנוי ובכל זאת אני מתחמקת, אני אומרת לה 'יודעת מה? נבקש מהאתר להעביר מיילים ונתכתב שם'.
משום מה [נס?] האתר מסכים, ואני מוצאת את עצמי תקועה עם ילדה אחת עם בעיות באמונה.
מפה לשם, קובעות פגישה [אל דאגה, בררתי עליה שהיא אמיתית לפני זה] ואני מבטיחה לענות.
יום ראשון עובר מהר, גם יום שלישי, ואני מגיעה לפארק בשעה 15:00, מחכה להפגש, וקצת מרוגשת.
"היי." ילדה עם שער חום מנופפת לי בביישנות. "אני שושי, אני מניחה שאת כוזרית?"
"נראלי…" אני בולעת מילים. "מה השאלה, שושי?"
"אממ…" היא מסמיקה. "יש הרבה!"
"נתחיל בינתיים, ננסה. אני מניחה שאם לא שאלת רב יש סיבה, נכון? את מעדיפה אותי?"
היא מסמיקה שוב. "אני פשוט חושבת שאני יותר אבין ככה".
"סבבה, מה השאלה הראשונה?" אני מקשה.
"מי אמר שיש אלוקים?" היא שולפת. "יכול להיות שאין! יש כל מיני אנשים שאומרים את זה, ובינינו, זה לא נשמע כזה מטורף, נכון?"
אני מביטה בה בחיוך. "דווקא כן. להסביר?" היא רק מביטה בי בעיני דבש, ואני מפרשת את זה כאות להתחלת השיחה בינינו. "תארי לעצמך ילד שנכנס לחנות נעלים. הגיוני שיניח, באיזשהי דרך, שלחנות אין מוכר? שהנעליים האלו נוצרו מעצמן? סתם, ככה?"
היא מביטה בי "לא, לאן את חותרת עם זה?"
אני ממשיכה. "עכשיו, תארי לעצמך, חללית משוגרת לירח, יוצא מדען נחמד ומוצא על הירח… מזלג. מה הוא עושה עכשיו?"
"אממ… מה אני יודעת? פונה לממונים עליו ומדווח על זה שקיימים חייזרים?" היא שואלת.
"כן, או מישהו היה שם לפניהם. אבל הגיוני שהמזלג נוצר מעצמו?" אני מקשה.
"אממ… לא. אבל את יודעת מה, המדענים אומרים שזה קרה בפיצוץ" היא ממהרת להבהיר.
"ואם תראי שם טלפון נייד, C2, הדבר הכי פשוט שיש, זה גם נוצר מעצמו?"
"לא" היא עונה את המובן מאליו.
"אז איך זה הגיוני שעולם שלם, עולם שבנוי בגאונות אלוקית, נוצר מעצמו? לכל דבר בעולם יש יוצר, את יודעת. חוץ מאלוקים, כמובן."
"ובכל זאת?"
"תראי, אני לא זוכרת איפה קראתי, אבל בעיקרון הסיכוי שיווצר מפיצוץ כזה, כמו שהמדענים אומרים חיים הוא משהו כמו 0.0000000… ואולי בסוף פול אפסים יהיה איזה 1 אחד. מה שאני כן זוכרת בבירור, זה מה שהיה כתוב שם. המדע מתאר כל דבר שההסתברות שלו קטנה ממספר מסויים, כבר נקרא בלתי אפשרי. באופן כללי, הסיכוי שיווצרו חיים ובכלל משהו מהפיצוץ הזה היה 0.0000000… ולכן, בעיקרון, המדענים עצמם קבעו שמתחת מספר מסויים שאני לא זוכרת זה כבר לא אפשרי, וזה בדיוק ההגדרה של זה. כמו שלכל בירה יש בעל בירה, לעולם יש מי שבראו. הבנת? מפה אנחנו מתקדמות ללמה דווקא היהדות היא שנכונה."
"רגע, אל תרוצי" היא צוחקת. "אבל למה המדענים ברובם מאמינים שאין אלוקים?"
"טעות" אני צוחקת. "הסקרים קובעים – רוב המדענים מאמינים באלוקים- תשאלי את הרב גוגל, והוא יגיד לך את זה בשניות. יש כמה ציטוטים, חכי שנייה, הבאתי ספר. אני שולפת ומתחילה להקריא.

פרופסור דוד וייס (רופא וחוקר סרטן):
“המדע מתעסק רק במה שקיים. מאיפה כל זה נבע בתחילת הדרך? בכך המדע לא מתעסק. עכשיו כמדען אני מחפש סדר בעולם, אם זה באימונלוגיה או בביולוגיה של התא, אני מוכרח להניח כל מיני דברים שאינם ניתנים להוכחה, כדי להגיע להסבר כוללני. כדוגמא אנחנו מדברים על מיליונים מיליונים שבטים של תאים לימפוצטיים שכל אחד מייצר את הנוגדן שלו”.
“כדי להסביר לא רק את בריאת העולם, אלא גם את העובדה שהאטום הזה, המולקולה הזאת, קיימת, ובמקום להתפוצץ היא קיימת באופן מסודר אני מוכרח להניח את קיומו של האדריכל הגדול”. (מוסף “הארץ” 26/7/96)

פרופסור מ. זולה:
“הביולוגים קבעו שהחיים יוצרים צורות עדינות ומשוכללות יותר ויותר. ותהליך זה אינו מובן בלי האמונה בקיומה של תבונה עולמית עליונה, המכוונת את היצירה בחכמה ותכלית”.
(מבוא לפילוסופיה עמוד 213)

פרופסור אלברט איינשטיין:
“לדעת כי מה שאיננו ניתן להשגה על ידינו, באמת קיים, ומגלה עצמו בחכמה העילאית והיופי הקורן ביותר אשר אמצעינו הדלים מסוגלים לקלוט רק בצורות הפרימיטיביות ביותר, ידיעה זו, הרגשה זו, היא במרכז הדתיות האמיתית”.
Comne je vois ie monoe p.p. 210-211))

פרופסור עמנואל קאנט:
“קיים אלוקים. הואיל והטבע, אף בתוהו ובוהו אינו יכול אלא לנהוג באופן מסודר כהלכה… כל היצורים קשורים בסיבה אחת, שהיא תבונתו של אלוקים. לכן אין ביכולתם לגרור תוצאות שונות מאלו המביאות לתפיסת השלמות של אותו מושג אלוקי עצמו”. (תורת הטבע הכללית ותורת השמים)

גוסטאב תיאודור פכנר (מיסד הפסיכו פיסיקה):
“קיומה של התודעה האנושית, מוכיחה את קיומה של התודעה העליונה, התודעה האלוקית”.
(מ. זולה בספרו מבוא לפילוסופיה עמוד 186)

פרופסור סמרט (אסטרונום ממלכתי בגלסקו):
“כאשר חוקרים אנו את התבל ומתפלאים למראה הודה והסדר הקבוע בה, הרי אנו באים להכרה בכוח עליון ובמטרה קוסמית העולה על כל אשר ישיג שכלנו המוגבל… האמונה בבורא עליון הכרחית היא עתה לא פחות משהיתה בכל עת בעבר. לאסטרונום אחד לפחות השמים מספרים כבוד א-ל ומעשי ידיו מגיד הרקיע…” (התהוות הארץ)." כשאני גומרת להסביר את הכל, אני נושפת נשיפה ארוכה של הקלה. זהו, הסברתי, לא?
שושי מחייכת. "תודה כוזרית. אבל זה רק מוביל אותי לשאלה הבאה- למה אלוקים הוא דווקא שלנו?"
אני מגחכת. "את יודעת מה? דווקא שאלה טובה. שאלתי אותה בעצמי לא פעם. אבל את יודעת מה? עכשיו כבר ממש מאוחר. נמשיך פעם הבאה? בסדר?"
היא מהנהנת ושתינו נפרדות, עד לפרק הבא.
אשתדל להעלות מהר ;).
שלכם תמיד, כוזרית.
זהו בינתיים, ניפגש בעז"ה.