דמות שהיא עולם

אבא.
הכל מעורבל פתאום בפנים. דמעות תקועות בגרון. מתקשה לנשום. בחילה.
מתי לאחרונה פחדתי ממישהו? לא יודעת.
כנראה לא זכרתי מה זה פחד מבן אדם. פחד מבן אדם קרוב, מבוגר, שגר באותו בבית משלך, וכמעט במקרה הוא לא פחות ולא יותר מ-אבא שלך.
אבא. מילה כלכך מורכבת. דמות כלכך משמעותית.
מילה שמכילה המון בשביל תינוקת, בשביל ילדה קטנה, ולא פחות כשמדובר בנערה, במתבגרת.
אחת כזאת שחולמת בלילות על קשר טוב עם אביה. שמצפה, מתפללת, נואשת ליחסים קרובים איתו.
שמקנאה בכל בת אחרת שיש לה שיחות, פשוטות או עמוקות עם אבא. שיחות של הבנה והכלה. של שכל ורגש. של ייאוש ותקווה.
אוטמת את האוזניים. כבר לא רוצה לשמוע את המחשבות הרצות אצלה בראש. התייאשה מהבן אדם שגורם לה לפחד, מתח, לחץ ומביא אותה לשפלות.
מהצעקות, מההשפלות שגורם להכי יקרים לו. מהמילים הפוגעות. מהמשפטים שהורסים עולמות. מהמבט הזה שאי אפשר להיעלם. שלא נותן לך מקום לאן לברוח.
מהו הרגש שמרגיש כל אב לילדיו? ואיפה הוא נמצא אצלו?
לאן נעלמה האהבה, ההכלה, הרכיכות. למה אי אפשר להיות גלויים איתם, ברגשות החיוביות?!
ואיפה הדמות הזאת מעבר למסת הלחץ והפחד??
המציאות נעשית הרגל, אבל קשה לי להשלים עם זה.
רוצה אותו כמו אבא, אוהב.