בין החוט למחט.

רק פורקת.. יותר מזה אין לכן איך לעזור לי. תודה שהכלתן..
"הבת שלי.. היא חרדית כזו" אמא אמרה בקול מבודח, מתנצל קצת.
"מה הכוונה חרדית אמא? יש הלכה.." סיננתי, כאילו מבודחת. כאילו.
התופרת המשיכה לנעוץ מחטים בצווארון השמלה שלי "זה חנק זה.. אמא שלך לא כזו".
"אני.. אני משתדלת" שוב הקול המבודח של אמא. כמה נחמד.. אולי נארגן מופע סטנדאפ? פשוט כל כל מצחיק פה. ואני צינית.
חמש דקות אחר כך יצאנו מהמתפרה.
אמא התקדמה אל הרכב במהירות, ואני מדדה אחריה בשקט, חונקת את כל המילים שאני לא אומר לעולם.

אני לא אומר לאמא שלי, לעולם. אני לא אומר לה שהייתי רוצה אחרת.
שהייתי רוצה שגם אמא שלי תהיה "חרדית כזו".
שאני לא רוצה להיות מוזרה. שאני לא רוצה להרגיש קיצונית מידי על פתח צוואר סגור וברך מכוסה.
שאני לא רוצה שאני אהיה ה"חסידית" של הבית, ששומעת היכל הנגינה ולא רוצה לראות עם כולם את הסרטים "מלאי המסר".
שאני לא רוצה שאחותי תצעק עלי שאני "מטומטמת" כי לא רציתי לשמוע איזשהו זמר.
שאני לא רוצה שיצפו ממני הרים וגבהות בעניין של השפעה על הבית כי אני "חסידית".

רק אני יודעת עד כמה אני לא מה שהם חושבים.. כמה שנפלתי ואני כל כך מלוכלכת מבפנים..
ועוד משהו, אני יודעת… אני יודעת שאמא שלי צנועה, ואחיות שלי, ואחים שלי. ואבא שלי צדיק.
הם אנשים חסידיים בפנימיות. ואני מעריכה את ההורים שלי, ואת אחים ואחיות שלי על ההתגברויות שלהם. הוויתורים שספק אם אני הייתי עומדת בהם.

אבל אני.. אני ה"חרדית כזו".. בתוך הבית שלי.

אני חושבת שמילא אם זו הייתה התמודדות חד משמעית, שבטוח המשפחה שלי ככה ואני אחרת. אבל זה לא נכון, זה עומד בטווח, בין הכן ללא.
וזו לא התמודדות שאני יכולה לדבר עליה.
לא עם חברות, כי אני לא רוצה להרוס למשפחה שלי את העתיד, וגם.. אין לי כח שיראו אותי כגיבורה.. לא רוצה שיעריכו אותי. וזה גם לא יעזור לי.
ובטח לא עם ההורים שלי, הם גם ככה כל הזמן חושבים שאני מתנשאת… חושבת ש"אני יודעת מה נכון".

בעיקר אמא.
אז סליחה מכן, מילים..
סליחה גרון.. שאני חונקת אותך.
אבל יש דברים. שאסור לי לומר לעולם.
רק לזכור שאני בהתמודדות, בניסיון,
ויש לי המון כוחות, כי אבא שלי שם אותי בתוכו.
והוא אוהב אותי אינסוף. את הבת שלו.