אמא! זה כל כך עצוב, שין. ואין לי מילים, שואה היא נושא רגיש אצלי. לא רוצה לשקר, אז לא אכתוב שדמעתי. אבל זו בעיה אצלי, מגיע לקצרצר הזה את כל הדמעות שבעולם, אלוקים!
והלב נקרע לגזרים, כל סיבוב של גלגלי הרכבת נוטע בו רעד חותך. הגוף משקשק. הדמעות קפאו בגרון, עומדות שם כנציב מלח שלא זז. כי לזוועה האנושית אין מילים, ואין דיבור, רק קול השופר הולך וחזק ומעורר את הנשמה הכלואה בגוף שבור. והזעקה אילמת- 'אני מאמין'.
אני אולי אצא דופן בין שאר התגובות כאן, אבל לא אכפת לי. לא אהבתי, שין. מצטערת. השואה במילא נהיתה כבר נושא ממוסחר מדי. כזה שלשים אותו מכל הכיוונים, מעבדים עוד קצת, מחפשים את המילים שהכי ירעידו מיתרים בלב. ולבוא, ולכתוב על זה קצרצר, לתמצת רגע כואב שכזה – ובשביל מה? בשביל לסחוט קריאות כאב? הזדהות? עצב? דמעות? אז טוב. מילא ברגעים של היום-יום. דמעות לכרית, תסכול בגלים, כל מיני רגשות שלכולנו יוצא להרגיש מדי פעם ולהזדהות. ראה ערך הייקואים, ראה ערך שירים, ראה ערך שלושת-רבעי-אתר. אבל לכתוב קצרצר שכזה על השואה, על רגע כואב שכזה, כדי- כדי מה? בשביל מה לכתוב על זה, ועוד ככה? מרגיש לי שלא הצלחתי להתנסח נכון כל כך ולהביע את מה שרציתי, אבל אני מנסה בכל זאת: בשביל מה הלכת עד לשואה וכתבת את הרגע הזה, ככה? בשביל לסחוט צמרמורות ודמעות? חסרים לנו רגעים כואבים או עצובים או נוגעים אחרים בחיים? ו.. מה יעזור לנו, להם, שנכאב על זה? יכול להיות, שין, שקראת ספר על השואה או משהו דומה, והוא השאיר בך רושם מהמם שכזה. אבל.. סליחה, אבל אני לא רואה טעם או היגיון בהעלאת קצרצר שכזה. בשביל מה? סתם לגרום לנו לכאוב? תכתבי סיפור, אוקי. שיגרום לנו להבין יותר את הסבל של אז, להעריך יותר את ההווה. אבל.. בקיצור. לא אהבתי. וסליחה אם הייתי חריפה מדי או שלא הצלחתי להביע בדיוק מה שרציתי, מקווה שבכל זאת הבנת.. אחזור אחר כך בלי נדר לראות אם הגבת. שבוע טוב!
תגובה זועקת. למען האמת- חיכיתי לאחת כזו. את הכפפה, אבן. לפני הכל- רוצה להבהיר את עצמי: לא כתבתי את זה בשביל "בשביל לסחוט קריאות כאב? הזדהות? עצב? דמעות?" פשוט העתקתי את זה באיזה קובץ שכתבתי ושלחתי. עד עכשיו אין לי מושג למה. אני דווקא משתדלת ממש לא להעלות סתם דברים, בטח לא כאלו, בטח לא בשביל לסחוט תגובות. באמת כתבתי את זה בהשראת (עוד השראה אחת כזו, ואני- – -) כל מיני דברים שקראתי וראיתי ושמעתי. מבינה אותך שלא אהבת, גם אני לא אהבתי את זה. (מכירה את זה שאת כותבת איזה משהו ולא מקדישה מחשבה מה היחס שלך אליו, וזה מגיע מאוחר יותר…?) תודה, אבן!
אז לעניות דעתי, לא חושבת כמוך. לא חושבת שהקצרצר הזה בא למסחר את השואה, ובטח לא עשה דבר כזה. ושוב, שין הדגישה שהיא לא כתבה את זה סתם, כדי לסחוט דמעות על חשבון הקורבנות, ממש לא. היא קראה על זה משהו, ורצתה לשפוך לדף, ולשתף. וזה דבר מבורך. שואה לא מסתכמת ביום אחד בשנה, בטקסים שנערכים באותו היום, ובמספר סיפורים ונאומים בודדים שנושאים כמה אנשים, במקום לעשות שנ"צ. לא! שואה היא 365 ימים בשנה, עשרים וארבע שעות ביממה, למשך כל חיי העם הזה. שואה היא משהו שאמור להציב לנו חזק וכואב, עמוק-עמוק בתודעה הלאומית. לא משהו שזוכרים ליום אחד, שומעים סיפורים מסמרי שיער, וממשיכים לאיזו מסעדה טובה. השישה מיליון אלו, לא נהרגו סתם. יש לנו תפקיד, להחיות את זכרם, לזכור אותם בכל רגע. במיוחד כשיש כל כך הרבה מכחישי או ממעיטי שואה. אז כן, אם מישהי נכנסה לשותפות לפני כמה ימים, נתקלה בקצרצר, קראה אותו ולרגע קטן אחד בתוך שגרת החיים העמוסה שלה, כאבה את המציאות הלא נתפסת הזו, את השבר. זה מבורך, מאוד. זהו גבול דק מאוד, בין לזכור את השואה, ובין למסחר אותה. שין, לא עברה אותו. מכבדת את הדעה שלך מאוד, ומבינה אותה, אבל פה ספציפית, זה לא.
למה? למה למה למה? למה בדווקא לסבול?? אני.. אוף. זה לא תוכן לקצרצר. זה לא קצרצר. זו מסכת חיים שאנשים עברו. מסכת קורעת, כואבת כל כך.. תכתבי את זה בסוף סיפור. בספר. במקום שיתן קצת יותר מקום וכבוד. כי כדי לנקום אנחנו מקימים חיים חדשים. אבל מה התועלת של לגרום ללב לבכות… אוף. סליחה. מקווה שלא הרגשת מותקפת..
27 תגובות
צמרמורתתת
זה מפחיד מידי. ועצוב. עעאע?
אמא!
זה כל כך עצוב, שין.
ואין לי מילים, שואה היא נושא רגיש אצלי.
לא רוצה לשקר, אז לא אכתוב שדמעתי.
אבל זו בעיה אצלי, מגיע לקצרצר הזה את כל הדמעות שבעולם, אלוקים!
די.די.
כמה אפשר?!!.
משיח.
והלב נקרע לגזרים, כל סיבוב של גלגלי הרכבת נוטע בו רעד חותך. הגוף משקשק.
הדמעות קפאו בגרון, עומדות שם כנציב מלח שלא זז.
כי לזוועה האנושית אין מילים, ואין דיבור, רק קול השופר הולך וחזק ומעורר את הנשמה הכלואה בגוף שבור.
והזעקה אילמת-
'אני מאמין'.
ה' ישמור. נושא כאוב מדי.
?
"נקום נקמת דם עבדיך השפוך"
אוחחח.
עצוב. כמה אפשר?
שין שין אני אוהבת ת'פוסטים/ת'קצרצרים שלך, מה שזה לא יהיה…
נושא כאוב מידי?
ה' ישמור איזה זוועה לחשוב על זה
שהפרידו ילדים מהמשפחות שלהם?
עצוב ממש!
נגעת בי..
שין.
צמרמורות
אני לא מסוגלת.
#אבינו_מלכנו
??
צמרמורת.
זה פשוט עצוב.
אמא.
צמרמורת.
אאוצ'.
אמאלה.
לאא.
אאוצ'.
שין?
דאיי שין דאייי ?
?
רעדתי.
תודה!
וסליחה אם עשיתי פה משהו.
התכוונתי ולא.
אני אולי אצא דופן בין שאר התגובות כאן, אבל לא אכפת לי.
לא אהבתי, שין.
מצטערת.
השואה במילא נהיתה כבר נושא ממוסחר מדי. כזה שלשים אותו מכל הכיוונים, מעבדים עוד קצת, מחפשים את המילים שהכי ירעידו מיתרים בלב.
ולבוא, ולכתוב על זה קצרצר, לתמצת רגע כואב שכזה – ובשביל מה?
בשביל לסחוט קריאות כאב? הזדהות? עצב? דמעות?
אז טוב. מילא ברגעים של היום-יום. דמעות לכרית, תסכול בגלים, כל מיני רגשות שלכולנו יוצא להרגיש מדי פעם ולהזדהות.
ראה ערך הייקואים, ראה ערך שירים, ראה ערך שלושת-רבעי-אתר.
אבל לכתוב קצרצר שכזה על השואה, על רגע כואב שכזה, כדי- כדי מה?
בשביל מה לכתוב על זה, ועוד ככה?
מרגיש לי שלא הצלחתי להתנסח נכון כל כך ולהביע את מה שרציתי, אבל אני מנסה בכל זאת:
בשביל מה הלכת עד לשואה וכתבת את הרגע הזה, ככה?
בשביל לסחוט צמרמורות ודמעות?
חסרים לנו רגעים כואבים או עצובים או נוגעים אחרים בחיים?
ו.. מה יעזור לנו, להם, שנכאב על זה?
יכול להיות, שין, שקראת ספר על השואה או משהו דומה, והוא השאיר בך רושם מהמם שכזה.
אבל..
סליחה, אבל אני לא רואה טעם או היגיון בהעלאת קצרצר שכזה.
בשביל מה?
סתם לגרום לנו לכאוב?
תכתבי סיפור, אוקי. שיגרום לנו להבין יותר את הסבל של אז, להעריך יותר את ההווה. אבל..
בקיצור.
לא אהבתי.
וסליחה אם הייתי חריפה מדי או שלא הצלחתי להביע בדיוק מה שרציתי, מקווה שבכל זאת הבנת..
אחזור אחר כך בלי נדר לראות אם הגבת.
שבוע טוב!
תגובה זועקת.
למען האמת- חיכיתי לאחת כזו.
את הכפפה, אבן.
לפני הכל- רוצה להבהיר את עצמי:
לא כתבתי את זה בשביל "בשביל לסחוט קריאות כאב? הזדהות? עצב? דמעות?" פשוט העתקתי את זה באיזה קובץ שכתבתי ושלחתי. עד עכשיו אין לי מושג למה. אני דווקא משתדלת ממש לא להעלות סתם דברים, בטח לא כאלו, בטח לא בשביל לסחוט תגובות.
באמת כתבתי את זה בהשראת (עוד השראה אחת כזו, ואני- – -) כל מיני דברים שקראתי וראיתי ושמעתי.
מבינה אותך שלא אהבת, גם אני לא אהבתי את זה. (מכירה את זה שאת כותבת איזה משהו ולא מקדישה מחשבה מה היחס שלך אליו, וזה מגיע מאוחר יותר…?)
תודה, אבן!
אוהו מכירה.
הבנתי..
והכפפה על היד שלי כרגע, להוריד אותה חזרה?
היי, אבן?
אפשר אולי להתערב לכן?
יש לי מה לומר על זה.
את כאן?
רוצה לדעת שיש לי למה להשקיע ולכתוב.
אז לעניות דעתי, לא חושבת כמוך.
לא חושבת שהקצרצר הזה בא למסחר את השואה, ובטח לא עשה דבר כזה.
ושוב, שין הדגישה שהיא לא כתבה את זה סתם, כדי לסחוט דמעות על חשבון הקורבנות, ממש לא.
היא קראה על זה משהו, ורצתה לשפוך לדף, ולשתף.
וזה דבר מבורך.
שואה לא מסתכמת ביום אחד בשנה, בטקסים שנערכים באותו היום, ובמספר סיפורים ונאומים בודדים שנושאים כמה אנשים, במקום לעשות שנ"צ.
לא!
שואה היא 365 ימים בשנה, עשרים וארבע שעות ביממה, למשך כל חיי העם הזה.
שואה היא משהו שאמור להציב לנו חזק וכואב, עמוק-עמוק בתודעה הלאומית.
לא משהו שזוכרים ליום אחד, שומעים סיפורים מסמרי שיער, וממשיכים לאיזו מסעדה טובה.
השישה מיליון אלו, לא נהרגו סתם.
יש לנו תפקיד, להחיות את זכרם, לזכור אותם בכל רגע.
במיוחד כשיש כל כך הרבה מכחישי או ממעיטי שואה.
אז כן, אם מישהי נכנסה לשותפות לפני כמה ימים, נתקלה בקצרצר, קראה אותו ולרגע קטן אחד בתוך שגרת החיים העמוסה שלה, כאבה את המציאות הלא נתפסת הזו, את השבר.
זה מבורך, מאוד.
זהו גבול דק מאוד, בין לזכור את השואה, ובין למסחר אותה.
שין, לא עברה אותו.
מכבדת את הדעה שלך מאוד, ומבינה אותה, אבל פה ספציפית, זה לא.
הוו, עלתה!
תיקון קל, שאני רואה שהתפקשש.
* שואה היא משהו שאמור *להצרב* לנו חזק וכואב..
איייייייייייי כואבבב מדי.
בטח. מחכה.
אוחח, כתבתי תגובה ארוכה ומפורטת, אולי מידי.
ולא העלו אותה..
למה? למה למה למה?
למה בדווקא לסבול??
אני.. אוף.
זה לא תוכן לקצרצר. זה לא קצרצר.
זו מסכת חיים שאנשים עברו. מסכת קורעת, כואבת כל כך..
תכתבי את זה בסוף סיפור. בספר. במקום שיתן קצת יותר מקום וכבוד. כי כדי לנקום אנחנו מקימים חיים חדשים. אבל מה התועלת של לגרום ללב לבכות… אוף. סליחה. מקווה שלא הרגשת מותקפת..
כל מילה, מושיח.
אני איתך.