היינו ילדים כאלה,
משחקים בפארק אחרי צהריים.
מארגנים 'חבורות'
רוכבים ברחובות על אופניים.
לא התביישנו לחייך
סתם בלי סיבה.
בכינו כשכאב,
דמעות.
אהבנו מהלב,
הענקנו חיבוקים.
היינו מאושרים
וגדלנו.
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
13 תגובות
גדלנו
והתביישנו לחייך ככה סתם
בכינו שכאב, דמעות בתוך חדרי חדרים.
אהבנו מהלב, הענקנו חיבוקים
ואחרי הכל היו רגעים מאושרים.
כתיבה יפה ממש אהבתי
דמעות.
אוףף. למה זה נכון?
ואז בום גדלנו.
בול.
ואוו
כל כך נכון.
גדלנו,ומאז הכל השתנה.
אהבתי ממש.
למה כשגדלנו איבדנו את עצמינו. למה?
שאלה רטורית..?
כנראה.
אין תשובה, פשוט.
??
לבכות כיום-זה להיות תינוקת.
לשמוח ולחייך-זה להיות רגשנית.
לאהוב באמת-זה להתחנף.
להעניק חיבוקים-עדיף שלא נדבר על זה.
למה?
תחייכו.
בלי הגבלה.
תבכו,
אך לא מול כל הכיתה.
תאהבו,
את מי שאוהב אתכם.
תעניקו חיבוקים,
למי שמחבק.
וואו, אמאלה.
זה כל כך נכון…
את צודקת, וזה עצוב.
אבל גם אני כזו, אז מי אני שאגיד מילה או חצי מילה על הדבר?
ואני מבינה את שני הצדדים, ואלו החיים, אחרי הכל.
את יודעת, היינו ילדים כאלה.
טובים יותר בלדבר, פחות בלכתוב.
אהבנו לטייל בחוץ, וגם אם גשם היה יורד כאילו לא ירד עשור.
מוכשרת, מוכשרת, מוכשרת.
ומי יחזיר אותך אליי..
חייכתי כשקראתי את התגובה שלך, היא כזו חמודה!
ותודה, לא מובן לי מאליו, בכלל.
אאוצ'
זה כואב, לגדול.
ובכל מבוגר יש איזה ילד קטן,
אבל המבוגר הזה לא מסכים לילד ההוא לחיות- – –