אפשר לשתף אותך? בפעם הראשונה שקראתי את הקצרצר, עלו בי כמה תגובות; בסגנון של 'אם עד עכשיו לא חייתי אז כנראה שלא מגיע לי וזהו.' או 'החיים האלה קשים מדי בשביל לחיות אותם, אז מה אם הם שווים.' אבל שניה אחר כך איזשהו קול קטן בי צרח: לא, לא. את לא עושה לי את זה, את יודעת שבעצמיות שלך את רוצה לחיות, את יודעת שאיפשהו מחכה לך חלום קטן ומתוק מתוק על בית עם בעל צדיק וילדים טהורים. אז את לא תכתבי דברים של היפך החיים, אני לא מסכימה לך. וככה שלחתי את התגובה ה'מהממת' וה'חדה' הזאת. אני מסכימה איתך בהחלט, יש למה לחיות.
מהממת אחת. מגיע לך לחיות. והחיים קשים אבל שווים כל רגע, לא כדי להגיע לטוב, אלא כדי ללמוד להינות מהקושי. – בסוף את תמצאי את הדרך שלך למצוא את האושר בתוך ה'חושך'… להתחבר לאלוקים דווקא משם. ובשביל זה, ורק בשביל זה, שווה לחיות.
להנות מהקושי? אפשר לדעת שהוא טוב, כי הוא הרי מאלוקים. אפשר ללמוד לחיות איתו, ולדעת שהוא לא החיים. הוא מצמיח.. אבל בסופו של דבר, אמור להיות לנו טוב. לכולנו. – נכון.. נכון שאלוקים הכי קרוב דווקא בקושי. אבל.. שווה לחיות, כדי לכאוב? אני מכירה את "אשרי הגבר אשר תייסרנו י-ה", ופרק כ"ו בתניא. ובכל זאת.. באמת שווה לחיות כדי לסבול? ככה הקב"ה רוצה את החיים שלי? אם הוא רוצה אותי קרוב חייב שיהיה לי קשה? הוא רוצה שיהיה לי קשה?
אפשר לשתף אותך? לא כתבתי את הקצרצר הזה ממקום שרוצה לחיות. כתבתי אותו ברגע של שבר עמוק מאוד.. וזה מה שהקול הפנימי שבי אמר לי. "חיית כבר באמת את החיים האלה, שאת מסכימה לוותר עליהם כל כך מהר?". נכון שזה לא באמת מהר, אבל לוותר על החיים זה תמיד מהר מידי לאדם שעוד יש לו מה לעשות כאן. ואפשר לחיות באמת, ואפשר שיהיה לנו טוב. אתגרים תמיד יהיו, אבל אפשר שלא נמות את החיים. הזדהיתי עם כל מילה שלך, ואני מאמינה בך. אם זה שווה משהו.. יש בך המון. בעז"ה, עוד יהיה פה טוב גלוי.
איה. לא.. ככה זה כשלא חיים. לחיות בכאילו.. זה לא לחיות. זה.. כאילו. כשחיים באמת, מכילים את הכאב והקושי ועדיין.. הוא לא מרכז חיינו. הוא רק נקודה שמזניקה אותנו קדימה. החיים האלה, אולי ברמה העכשווית, לא שווים. אבל.. אל תפסיקי להאמין. בבקשה. אל תפסיקי להאמין שאלו לא החיים שיהיו לך. שכשבאמת תיכנסי לתוך זה, זו תהיה אמת. וזה יהיה טוב גלוי.
חיה באמת? אם ירדתי לסוף דעתך, והתכוונת לעצם המהות של חיים כחיים, בלי להתייחס לאמת והיפוכה. אולי.. זו רמה מאוד גבוהה של אמונה בקב"ה. זה בטוח. לאהוב את החיים נטו כי הם מתנה מאלוקים.
אני שמחה לשמוע. כי… כשמגיעים רק כשמגיעים לנקודת יאוש מאוד עמוקה, שכבר אין למה לנסות, הרי ממילא לא הולך לי, כבר יותר מידי זמן. אז חייבים את העתיד, את החלום. אחרת… אני לא אשרוד. אז אני שמחה, שמחה שלא הפסקת לנסות. ?
26 תגובות
איך שסידרתי את זה על העמוד.. שיא:/
מניחה שהובן גם כך.
זה הייקו?
אם כן על תתיחסי לשורות הבאות,
אבל אני הייתי מלקת את זה ככה:
חיית כבר באמת
את החיים האלו
שאתה מסכים לוותר עליהם
כל כך מהר
לייק על התוכן?
גם אני לא ממש התחברתי, ראי ערך תגובה מעלייך.
אהבתי את הסידור שלך.
ותודה?
אוצ'.
כמה כואב ככה נכון.
אהבתי!
אוהבת אותך ❤
#שומרת
תודה, פניקס. כיף לקבל תגובה ממך.
ממש ככה.
?
?
אין מילים. אין.
?❤
???
זה שאלה כואבת.
גם, אם לא בעיקר. נכון.
עוד לא.
ולכן אני לא מסכימה לוותר עליהם.
את מהממת. יותר מזה אין לי מה לומר.
מקווה לדבר בכזו חדות כמוך מתישהו, כי באמת.. באמת יש למה לחיות.
אפשר לשתף אותך?
בפעם הראשונה שקראתי את הקצרצר, עלו בי כמה תגובות; בסגנון של 'אם עד עכשיו לא חייתי אז כנראה שלא מגיע לי וזהו.' או 'החיים האלה קשים מדי בשביל לחיות אותם, אז מה אם הם שווים.'
אבל שניה אחר כך איזשהו קול קטן בי צרח: לא, לא. את לא עושה לי את זה, את יודעת שבעצמיות שלך את רוצה לחיות, את יודעת שאיפשהו מחכה לך חלום קטן ומתוק מתוק על בית עם בעל צדיק וילדים טהורים. אז את לא תכתבי דברים של היפך החיים, אני לא מסכימה לך. וככה שלחתי את התגובה ה'מהממת' וה'חדה' הזאת.
אני מסכימה איתך בהחלט, יש למה לחיות.
מהממת אחת.
מגיע לך לחיות.
והחיים קשים אבל שווים כל רגע,
לא כדי להגיע לטוב,
אלא כדי ללמוד להינות מהקושי.
–
בסוף את תמצאי את הדרך שלך למצוא את האושר בתוך ה'חושך'…
להתחבר לאלוקים דווקא משם.
ובשביל זה,
ורק בשביל זה,
שווה לחיות.
אוהבת ❤
להנות מהקושי? אפשר לדעת שהוא טוב, כי הוא הרי מאלוקים. אפשר ללמוד לחיות איתו, ולדעת שהוא לא החיים. הוא מצמיח.. אבל בסופו של דבר, אמור להיות לנו טוב. לכולנו.
–
נכון.. נכון שאלוקים הכי קרוב דווקא בקושי. אבל.. שווה לחיות, כדי לכאוב? אני מכירה את "אשרי הגבר אשר תייסרנו י-ה", ופרק כ"ו בתניא. ובכל זאת.. באמת שווה לחיות כדי לסבול? ככה הקב"ה רוצה את החיים שלי? אם הוא רוצה אותי קרוב חייב שיהיה לי קשה? הוא רוצה שיהיה לי קשה?
אפשר לשתף אותך?
לא כתבתי את הקצרצר הזה ממקום שרוצה לחיות.
כתבתי אותו ברגע של שבר עמוק מאוד.. וזה מה שהקול הפנימי שבי אמר לי. "חיית כבר באמת את החיים האלה, שאת מסכימה לוותר עליהם כל כך מהר?". נכון שזה לא באמת מהר, אבל לוותר על החיים זה תמיד מהר מידי לאדם שעוד יש לו מה לעשות כאן. ואפשר לחיות באמת, ואפשר שיהיה לנו טוב. אתגרים תמיד יהיו, אבל אפשר שלא נמות את החיים.
הזדהיתי עם כל מילה שלך, ואני מאמינה בך. אם זה שווה משהו.. יש בך המון. בעז"ה, עוד יהיה פה טוב גלוי.
ב"ה
זה חזק וזה נכון ותודה לך!
העניין הוא שברגעים השחורים שרוצים לוותר,זה לא קורה כי לא רצינו לחיות את החיים באמת אלא כי לא הצלחנו..
באהבה.
אני מבינה.. תאמיני לי שאני מבינה..
מה שמחזיק אותי בהרבה נקודות, היא האמונה שבסוף עוד נחיה באמת.
החיים האלו לא שווים את ההשקעה שלי.
אם ככה זה שחיים בכאילו, שאני באמת אכנס לתוך זה?
לא רוצה.
עכשיו את מרגישה שאת חיה באמת או בכאילו?
איה.
לא.. ככה זה כשלא חיים. לחיות בכאילו.. זה לא לחיות. זה.. כאילו.
כשחיים באמת, מכילים את הכאב והקושי ועדיין.. הוא לא מרכז חיינו.
הוא רק נקודה שמזניקה אותנו קדימה.
החיים האלה, אולי ברמה העכשווית, לא שווים. אבל.. אל תפסיקי להאמין. בבקשה. אל תפסיקי להאמין שאלו לא החיים שיהיו לך.
שכשבאמת תיכנסי לתוך זה, זו תהיה אמת. וזה יהיה טוב גלוי.
הם שווים ועוד איך
את תחיי מימילא נכון? הזמן יעבור גם ככה!
אז למה לא לנצל וגם אם קשה לך היום, אז זה בסדר יש את מחר.
וגם אם אני חיה אותם.
אולי דווקא בגלל שהחיים שלי הם חיים לא הייתי רוצה לוותר עליהם
חיה באמת?
אם ירדתי לסוף דעתך, והתכוונת לעצם המהות של חיים כחיים, בלי להתייחס לאמת והיפוכה.
אולי.. זו רמה מאוד גבוהה של אמונה בקב"ה. זה בטוח.
לאהוב את החיים נטו כי הם מתנה מאלוקים.
אני עדיין מנסה לחיות באמת. עוד לא מעיזה לחלום על העתיד.
אני שמחה לשמוע. כי… כשמגיעים רק כשמגיעים לנקודת יאוש מאוד עמוקה, שכבר אין למה לנסות, הרי ממילא לא הולך לי, כבר יותר מידי זמן. אז חייבים את העתיד, את החלום. אחרת… אני לא אשרוד.
אז אני שמחה, שמחה שלא הפסקת לנסות.
?
שאלה טובה…
ובדיוק בשביל הרגעים שאני כן חיה בהם, אני חיה…
שאר הרגעים מודחקים לפינה חשוכה ונסתרת, יומאחד נתמודד איתם עם קצת יותר כוחות.