אני לא מסכימה עם האימרה הזאת ואליהו\ אביי רק מחזק את דברי… מהרגע שהוא ומהללאל נפרדו שעון החול של אביי התחיל לרוץ… ובכללי היום, פרדה היא קשה, כואבת והורגת חלק מהלב שלנו.. כי חבר או בן משפחה או כל אדם שנפרדים ממנו היה חלק קטן בלב שלך… ואם עכשיו הוא נעלם גם החלק הזה נעלם… וכשמדברים על פרידות מדברים לא טובים או חברים לא טובים ואולי אפילו מזיקים זה כאב לב שאי אפשר להסביר.. בעיקר עם הם היו קרובים מאוד…
נכון… אבל כל עוד הם היו יחד ביער בעין רגילה היה ניראה שיוסף לעולם לא יתפוס את אביי… לעומת זאת, שהם יצאו, ואביי לא היה צריך להסתתר בגלל מהללאל.. השעון שלו התחיל לרוץ…
מסכימה לך להתייחס.. זה אומר שקראתי לעצמי ככה לפני גיל 16, שיקוואל ברח… רציתי לברוח אבל פחדתי מסוף טראגי כמו שלו… אמנם לא הייתי בורחת על סוס ובטח שלא מהבית שלי.. אבל לברוח מעצמי. מהמציאות… מהקושי של העבודה בעולם הזה…. ועכשיו אני בת 16 ואוטוטו 17 ואני מפחדת פחד מוות לגמור כמו יקוואל.. כמין עונש על זה שרציתי לברוח…
רצית וזה הדבר הכי נורמלי ושפוי שיכול להיות לדעתי, זה לא כ"כ נורמלי אם לא רוצים. אני משתוקקת לברוח מעצמי. מהטיפשות הגמורה בה אני חוזרת על טעויות שכבר נכוויתי מהן, מהאטימות הענקית הזאת שנמצאת לי בראש, ובעיקר מהקושי של העבודה בעוה"ז.. מהתסכול כשלא מספיק רוצים או שלא מצליחים, מהמאמצים ההזויים להיאחז בכל דבר קטן שבקדושה אחרת את מרגישה (הכי מוחשי בעולם) איך את עפה ולא מצליחה להחזיק חזק כמו אותו עלה קטן כשלא תמיד הכל בחוץ בהיר..
אבל, את (ואני) צריכות להחזיק חזק במשהו הזה שגרם לנו לא לברוח בסוף.. לחבק אותו. לאהוב אותו. אוהבת
14 תגובות
כל כך יפה.
תודה לך, שוב.
היא חלק מהחיים,
ולפעמים היא עדיין כואבת כמו המוות.
יש בזה..
כאילו חלק מהלב נשאר שם..
היא יכולה להיות כואבת גם יותר.
ואפילו במוות האדם משתכח,
לעומת פרידה בה (ברוב המקרים..) האדם ממשיך לחיות- גם בלב
תודה, שוודית
אחד המשפטים שאני הכי אוהבת בממלכה
הוא ממש משפט שצריך למסגר
תודה, סימה
"משחקי מילים הן דבר נחמד" (מהללאל, מהללאל בשיח הנ"ל)
תודה רעואלוששששש
איך הולכת הבדיחה שמקשרת בין סטנדאפ לגשם?
סתם, אני מכורת מילים
תודה, איסתרקית
אני לא מסכימה עם האימרה הזאת ואליהו\ אביי רק מחזק את דברי… מהרגע שהוא ומהללאל נפרדו שעון החול של אביי התחיל לרוץ…
ובכללי היום, פרדה היא קשה, כואבת והורגת חלק מהלב שלנו.. כי חבר או בן משפחה או כל אדם שנפרדים ממנו היה חלק קטן בלב שלך… ואם עכשיו הוא נעלם גם החלק הזה נעלם…
וכשמדברים על פרידות מדברים לא טובים או חברים לא טובים ואולי אפילו מזיקים זה כאב לב שאי אפשר להסביר.. בעיקר עם הם היו קרובים מאוד…
אבל זה שהם נפרדו לא גרם לו למות. כאילו יוסף בכל מקרה היה הורג או את אביי או גם אותו וגם את מהללאל..
ומסכימה איתך.
מותר להתייחס לשם שלך? אולי את יקוואל?.. ז"א מה שהוא יכול להיות, נכון?
נכון… אבל כל עוד הם היו יחד ביער בעין רגילה היה ניראה שיוסף לעולם לא יתפוס את אביי… לעומת זאת, שהם יצאו, ואביי לא היה צריך להסתתר בגלל מהללאל.. השעון שלו התחיל לרוץ…
מסכימה לך להתייחס.. זה אומר שקראתי לעצמי ככה לפני גיל 16, שיקוואל ברח… רציתי לברוח אבל פחדתי מסוף טראגי כמו שלו… אמנם לא הייתי בורחת על סוס ובטח שלא מהבית שלי.. אבל לברוח מעצמי. מהמציאות… מהקושי של העבודה בעולם הזה….
ועכשיו אני בת 16 ואוטוטו 17 ואני מפחדת פחד מוות לגמור כמו יקוואל.. כמין עונש על זה שרציתי לברוח…
רצית
וזה הדבר הכי נורמלי ושפוי שיכול להיות
לדעתי, זה לא כ"כ נורמלי אם לא רוצים.
אני משתוקקת לברוח מעצמי.
מהטיפשות הגמורה בה אני חוזרת על טעויות שכבר נכוויתי מהן,
מהאטימות הענקית הזאת שנמצאת לי בראש,
ובעיקר מהקושי של העבודה בעוה"ז..
מהתסכול כשלא מספיק רוצים או שלא מצליחים,
מהמאמצים ההזויים להיאחז בכל דבר קטן שבקדושה אחרת את מרגישה (הכי מוחשי בעולם) איך את עפה ולא מצליחה להחזיק חזק כמו אותו עלה קטן כשלא תמיד הכל בחוץ בהיר..
אבל,
את (ואני) צריכות להחזיק חזק במשהו הזה שגרם לנו לא לברוח בסוף.. לחבק אותו. לאהוב אותו.
אוהבת
השעון התחיל לרוץ בגלל הפרידה?
קצת לא נראה לי..
הפרידה עצמה הייתה חלק מהחיים, עובדה
זה שדיאלידאן עשה את מה שעשה-
עניין אחר..
וברור. אין ספק בכלל.
פרידה מנפצת את הלב לרסיסים ולוקחת כמה חתיכות,
ולא משנה כמה מאמץ ישקיעו בלאחות ולתקן-
חלק עדיין חסר..
תודה כרגיל, אולי אני יקוואל