תרחיש עלטה

קצת מפחיד לחשוב על תרחיש כזה, אבל זה התחביב של מגישי החדשות: להפחיד אותנו

ואנחנו נראה להם את הביטחון שלנו בה', אין בנו פחד כי עמנו – אל!

במקום לחשוש פשוט כתבנו יצירות על תרחיש עלטה! מוכנות לקרוא?

כמה שותפות נתנו לדמיון לעבוד, והסתובבו בו, בעולם הזה ללא חשמל…

ו—האתגר הבא מחכה לכן! לחצו כאן והתחילו לכתוב מזווית אחרת לגמרי!

כחולת עיניים
אני פותחת את הדלת של הבית, כבר מהחלונות ראו שמשהו מוזר בבית. אני נכנסת לעלטה כבדה. מחפשת פנס או פלאפון שיהיה לי לעזר והם לא נדלקים! טוב איפה יש נרות וגפרורים לשבת, אני לוקחת חבילה ושמה נרות בכל רחבי הבית שאוכל קצת לראות משהו. זה מתיש לעבור חדר חדר פינה פינה באפלה. אולי נפתח את המחשב נראה מה קרה, כי גם בחלונות מול הבית חשוך, מנסה להדליק את המחשב, לוחצת על הפעלה, לוחצת שוב, איך זה יכול להיות!? אני הטענתי בבוקר…
טוב אז מה עושים כשיש חושך? אני מתחילה להיות רעבה.. אולי נכין פסטה או חביתה, אולי נטגן ציפס ונשקיע בשניצל. אה אבל גם לא עובד הגז.. אז מה אפשר להכין?? בוא נפתח את המקרר: יאו כמה זמן הוא מכובה הכל יכול להתקלקל אולי נתחיל לקנות קרח… אני מוציאה מלפפון ועגבניה מנסה בחשכה למצוא צלחת סכין ומשטח חיתוך איכשהו הצלחתי לחתוך את הסלט מגששת את הדרך לשולחן.. איך אנשים הסתדרו פעם בלי חשמל?!
אני עייפה כבר, כל העבודה הזו התישה אותי וגם ככה כבר מאוחר. אחרי המקלחת אני מצליחה להגיע למיטה ומנסה להירדם, יופי עכשיו אין קולות ורעשים שיפריעו לי להירדם…
לילה טוב!

חסרת תקנה
קמתי בבוקר, קול התרנגול העיר אותי בחמש וחצי….
נמרחתי במיטה עד שש שהאור מתחיל לעלות וכבר קרני השמש מסנוורות את עיני.
קמתי מהר והתארגנתי בעשר דקות, שתפתי פנים בשוקת מחוץ לבית, ורצתי לעבר עגלת חלוקת הקרח כדי שיהיה לנו ארון מקרר לכל השבוע.
נעמדתי בתור וחיכיתי, הכסף בכיסי. נעמדתי מול איש עב בשר שחתך את הקרח ברעש מחריד. שילמתי לו ולקחתי בשתי הידיים את הקרח ישר לארון.
פתחתי, הכנסתי ויצאתי מהר לעגלה השניה בה מחלקים נפט לגזיה…
אם אמא שלי הייתה כאן היא בטח הייתה כועסת עלי שאני לא מאורגנת והתפנקתי להשאר עד שש במיטה. מזל שאני גרה כבר חצי שנה בבית משלי. מה גם שחמותי אישה הרבה יותר מבינה מאמא שלי. אצלה מותר להשאר במיטה עד שש…
עם הכד המיועד לנפט נעמדתי בטור הדליל לנפט. קיבלתי את הנפט מאיש שחור משחור, שילמתי וחזרתי לבית הקטן שלי. שם לקחתי בצל [בנות חשוב לזכור תמיד מתחילים עם בצל זה נותן ריח בבית של בישול] חתכתי וטיגנתי על הגזיה עם הנפט החדש.

בינתיים יצאתי לשוקת בחוץ ושטפתי שם את הירקות האחרים. לקחתי מהר את שתי הביצים שנשארו לנו מארון המקרר והוספתי לבצל. חזרתי לסלט שהתחיל להראות צורה בקערת החרסינה שקיבלנו לאירוסין ותאומתה נשברה מיתר סבון באחת מהטיפות כלים הראשונות שלי. רפרפתי בלוח השנה שאמא קנתה לי כדי שאקפיד על סדר וגיליתי שהיום, ובכן לא תאמינו, היום זהו יום הכביסהההה
כמעט שצרחתי רק נזכרתי שאין טעם…
מהדלת שמעתי את בעלי נכנס…
גמרנו לאכול, שטפתי כלים, נזהרתי במיוחד על קערת החרסינה. ניקיתי את הבית, לקחתי את הכבסים [מלשון כביסה] וירדתי לנהר עם הסבון, הכביסה והקערת כביסה. לה מחובר מין קרש ברזל מחורר. בנהר התישבתי, מיליתי את הקערה מים והתחלתי לשפשף את הכבסים [תפסיקו לצחוק] על הברזל. ניקיתי ושטפתי פעם אחר פעם אחר פעם ואז חברתי חנה הגיעה עם הגזיה שלה… דוד ענק בו מרתיחים את הכבסים יחד עם סבון ובינתיים מדברים. שבוע אני מביאה, שבוע היא, חבל על הכסף… אם אמא שלי הייתה רואה את זה היא בטח הייתה גאה בי.

ישבנו ודיברנו בלי לראות איך הזמן עובר עד שחנה [שב"ה לה כן יש ראש מחובר לכתפיים] בדקה את הכביסה בדוד. הוצאנו אותה והתחלנו במלאכה נוראית. שלא תדעו מצער. לשפשף את הכביסה הרותחת על הברזל. התחלנו וגמרנו מיוזעות. בגלל שהימים אלו ימי חורף ישראל, היום קצר, והמלאכה, תאמינו לי שהיא מרובה… בשעת דמדומי שקיעה עם שובל של אור חזרנו כל אחת לביתה שעל צלע ההר. ואת הכביסה אני אתלה מחר [כבר סגרנו שאני אוהבת למרוח כל דבר…] בעלי נכנס הביתה והדליק את הנרות בכל פינה. כי אם אני הייתי עושה זאת ממזמן לא היה לנו בית, בעצם היה בית, שרוף…
אכלנו את ארוחת הערב צהריים שלנו [השעה שש, איך אני יודעת? שמעתן על שעוני קפיץ? זאת המצאה שלא צורכת חשמל] לאחר הארוחה שטפתי כלים והלכתי לבדוק האם יהיו ביצים למחר מצילה וגילה התרנגולות שלנו. היום הקשה בשבוע עבר. אחרי מקלחת מצויינת בחושך [כי אין טעם בנרות שאני בטוח העיף על הרצפה בדרך כל שהיא] נכנסתי למיטה, רפרפתי שוב על לוח השנה וגיליתי דבר גרוע, מחר אני צריכה לבשל כל היום ולנקות את הבית. וכדי שתבינו את הבעיה: ללכת להביא מים מהנהר. ללכת לשוק שהוא תחת ההר, בחיפה עצמה ולקנות את האוכל ולהצליח לגמור מוקדם מספיק כדי לנקות את הבית עם עוד מים מהנהר…. מי אמר שלהיות נשואה זה רק פרחים?

C.Y
עלטה.
היא ממצמצת, שולחת יד הצידה, מחפשת מתג, מוצאת, לוחצת ו… כלום.
החושך עוטף אותה, מכסה אותה בשמיכה שחורה.
היא ממצמצת שוב, שולחת יד רועדת לעיניים, משפשפת חזק, מנסה להסיר את השחור הזה שמקיף אותה, חונק אותה, משאיר אותה כמעט בלי אוויר. זה לא עוזר, היד שלה צונחת למטה, מיואשת.
היא נושכת שפתיים חזק, בולעת דמעות, שולחת רגל קדימה, מנסה לגשש בעלטה.
עוד רגל קדימה ועוד פסיעה ועוד אחת והשפתיים שלה משתחררות, נושמות אוויר שחור.
עוד פסיעה ועו.. בום.
היא מוצאת את עצמה שוכבת על שטח קר ויציב. רצפה.
הגרון שלה פולט יבבה חנוקה והעין שלה מתחילה לטפטף, יוצרת שבילים נוצצים על הלחי.
'אלוקים' השפתיים שלה מיצרות אותיות, מילים, משפטים 'מה קורה כאן?? מה זה העלטה הזאת??'.
השקט הוא היחיד שעונה לה.
היא עוצמת עינים, משעינה ראש אחורה, תוקעת מבט בחלל השחור שסביבה, מנסה להתמכר לשקט, לחושך, לתקווה שעוד רגע והסיוט יחלוף, יתפוגג בתוך מסך לבן.
זה לא קורה.
היא פותחת עינים בבת אחת, קמה, מתנשפת, שולחת יד קדימה, ממששת.
חלל, ידית, ארון. חלל, ידית, ארון. חלל, ידית ארון.
המצח שלה מתכווץ, מעבד נתונים.
היא שולחת יד לחלל, נתקלת בריבוע, עוד קצת מישוש והיא מרוצה.
ברוכים הבאים למטבח.
היא לוחצת על כפתורים בתמי 4, מנסה לעורר אותו לחיים אבל הוא שותק, מסרב לשתף פעולה.
היא נושכת שפתים חזק, מתעלמת מהכאב שזה גורם לה.
הפסקת חשמל כללית, אין אור, אין חשמל, אין כלום.
היאוש והפחד מציפים אותה, מקיפים אותה, ממלאים כל פינה במוחה ובליבה.
הטפטוף הופך לגשם והגרון שלה פולט יבבות ארוכות.
הלב שלה מכריז על סוף וקץ, מתעלם מהמוח שמנסה לשלוח הבטחות לבוקר ואור.
היא ממצמצת חזק, משעינה ראש אחורה, נושמת עמוק.
העיניים שלה נעצמות והיא נרדמת, חולמת על חושך ואור.
אור פתאומי מעיר אותה, מלטף אותה בעדינות. היא פותחת עיניים, ממצמצת, נזכרת, מזנקת לעמידה, רצה לחלון.
והשמש ששוטפת את הרחוב כמו לוחשת לה, מבטיחה.
'תזכרי ילדה, אחרי החושך הגדול יגיע האור וישטוף את הכל'.

נוחי נוח
חשוך לי.
אני מגששת בידיים אחרי אחותי.
"את כאן?" נשמע קולה מאחורי. פיו, נבהלתי.
אז ככה עוורים מרגישים.. אני חושבת.
מה עושים עכשיו, תכלס?
"כלום בעצם.." קוראת אחותי את מחשבותי "מה יש כבר לעשות?"
"נכון". החלקתי לישיבה ליד הקיר, מגחכת על עצמי ועל המצב ההזוי הזה.
"שבי" החוויתי בידי, שוכחת שחושך מצריים עכשיו.
"בואי נשחק ארץ עיר..

די איי
משהו העיר אותה.
היא ממצמצת, נוטלת את הידיים ומשפשפת את העיניים.
שוב אבא הזיז את הווילון, והשמש העירה אותה, לעוד יום חדש.
היא קמה בזריזות, יש היום מפגש חברות אצל חני.
ואם יש מפגש חברות אצל חני, לא כדאי לפספס. היא מחייכת לעצמה.
מורידה ממדף העץ שהנגר הזקן התקין לה שלשום -שרעש המסמרים שדפק לא יישכח ממוחה מהר כל כך- את השמלה הפרחונית, זאת שהיא חורשת עלייה, ומתלבשת. מתפללת, אוכלת משהו ויוצאת עם דינוש, אחותה הקטנה לעבר הגן. הן הולכות ומפטפטות, כשלפתע ידה של דינוש חומקת מידה שלה ורצה על עבר כביש הכרכרות הראשי. "דינוש!!!" הזעקה פורצת מגרונה של רבקה ללא מעצור.
"דינוש לאיפה את רצה??" היא מתנשפת בניסיון להשיג את אחותה הקטנה.
דינוש נעצרת, ומהיכן שנמצאת מתחילה ללכת לאט. "רבקה יש שם אפרוח מסכן ממש! הכרכרות הולכות להרוג אותו!" היא מספרת באומללות.
"לא דינוש!" הקול שיוצא מגרונה אינו מוכר לה, הוא תוקף, ולא נעים. "אני כועסת מאוד! את ממש לא יכולה לרוץ להיכן שליבך חפץ !" מבטה זועם.
רבקה שולחת את ידה לתפוס את דינוש, ובתגובה דינוש נבהלת וממשיכה לרוץ.
ואז זה קרה.
רעש גופים נחבטים זה בזה.
"דינוששששש! ! !"
רבקה לא מעוניינת לפתוח את העיניים, היא יושבת על הדשא הרטוב, שמלתה מתלכלכת, היא רועדת מפחד ואיננה זזה.
מכל עבר אנשים מתחילים להתאסף, זעקות מרקיעות שחקים נשמעות, ובכיות של נשים מרעידות את נימהם הדקים אף של הקשוחים באנשים.
והיא לא זזה. רוצה רק שהאדמה תבלע אותה חיים. הכל בגללה, בגללה דינוש– דינוש!!
רגש האחריות פרץ במלוא עוצמתו. 'איך את מסוגלת לשבת פה כשדינוש אולי איננה?? קומי! עכשיו! ותלכי לבדוקמה איתה! ומה אמא תאמר??!!'
והיא קמה, מקשיבה בקולו. היא עומדת, והיא לא מצליחה לזוז.
בתנוחתה זו היא תופסת את מבטה של הגננת של דינוש.
"רבקה!!!!" עיניה נפתחות בחרדה, והיא מנענעת את כתפיה, לא מצליחה להעיר אותה מהקיפאון שבו היא נמצאת. "רבקה עני לי! רבקה!!" שקט.
כל המבטים נחים עלייה, למה היא לא עושה דבר?
"רבקה דינוש- היא- – היא תיהיה בסדר. היא פצועה קשה אבל ע"י תפילות היא תבריא!"
כסומא היא צועדת החוסר שיווי משקל אל דינוש, ששרועה על הכביש, שוכבת בתוך דם, ומעלייה גוהרים אנשים עם פנים רציניות. רציניות מדי. היא קורסת על הברכיים. ומתחילה לבכות.
"את אחותה?"
"איך את קשורה אלייה?"
"איפה אמא שלך?"
"איפה ההורים שלה?"
הרבה שאלות, ורק תשובה אחת יש. אין דינוש, ואין רבקה. יש חור שחור.