תעזרו לי להמשיך

….
עוד יום לימודים מעייף וקשה עבר עליי.
במיוחד השיעור הכפול במתמטיקה. אני חייבת לומר למורה שתסביר לי שוב את הרעיון של מעגל ועיגול, אפילו שלא נראה לי שאי פעם אקלוט את זה לבדי.
הלכתי אל הבית בלאות. לא באמת רציתי לחזור, ידעתי היטב מה מצפה לי שם.
בסופו של דבר הליכה של חמש דקות לקחה לי חמש-עשרה, אבל אמא לא הבחינה בכך.
היא כבר לא מבחינה בכלום. שקועה בתרדמת מתוקה.

אמא שלי, אמא שלי היקרה, שאני מספרת לה הכל – כבר לא איתנו, איתי, חמש שנים. אני חייבת להפסיק להיזכר ברגעים המתוקים של הלפני, זה מחליש אותי.
מי שכן נמצא בבית זה אבא. אבא שלי הוא אדם טוב, באמת. אבל דייקן מדי. הוא שוב יאמר לי שקיבל דיווח מהמורה, או שהחדר שלי לא מסודר… אני רוצה את אמא!
או לפחות את משה, אבל הוא בישיבה.

אחי האהוב… הוא לקח הכי קשה את הפרידה מאימה, ורוב הזמן הוא לא בבית. אולי ככה הכי טוב, מנהל הישיבה מבין אותו, הוא אדם טוב, מכיל. ולפי מה שאני יודעת הוא גם אוהב מאד את משה, באופן אישי.
אבל אני, עם האבא המדוייק שלי, פשוט לא מצליחה לשרוד בבית הזה.
הגעתי, דפקתי בדלת.
"שלום, שרי'לה", אבא קרא לי בשם החיבה שלי וחייך.
החזרתי לו בחיוך גם אני. "מה נשמע?"
"בסדר, ברוך ה'", הוא אמר. "בואי, תניחי את התיק שלך. רעבה?", הוא שואל בנימוס, כאילו אני איזו ליידי מצרפת.
הרגשתי את הבטן שלי נדבקת לגב. "כן. אני מריחה מרק אטריות?"
אבא נהנה מחוש הריח הרעב שלי. "יפה! בואי, נמזוג לך צלחת".
הוא היה נחמד מדי. זאת אומרת, בדרך כלל הוא עסוק בעבודה שלו, מנהל מסחר מכוניות משהו, אבל היום הוא ממש רצה להיות עם הבת שלו. הבת שלו שמאד חושדת בהתנהגות הנחמדה של אביה, זה מרושע!

בלעתי במהירות את האטריות והגזרים (קישואים אני לא אוהבת), אבא נראה כאילו הוא רוצה להגיד לי משהו, לכן ניגבתי את השפתיים בממחטה והסתכלתי עליו, מחכה שיפצה פיו.
"שרי'לה," הוא אמר שוב ברכות מדהימה וליטף את שערי הבלונדיני. "שרי'לה שלי, את יודעת שתיכף יום הזיכרון לאמא".
"כן", הנהנתי. "אני יודעת".
"אז… חשבתי אולי…" הוא גמגם, "אולי תרצי להרצות עליה בכיתה?"
לא הבנתי כלום.
"להרצות? למה?", שאלתי בחשש. אין לי בעיה בכלל להרצות, אני בין הדברניות בכיתה, אבל, על אמא? הוא רוצה שאחשף לעיני כולם? שאתעסק בה גם בבית הספר?
"כן, להרצות. את יודעת, שרי'לה, את כבר לא ילדה בת תשע. את בת ארבע עשרה עוד חודשיים, אני רוצה שהבנות בכיתתך ידעו איזו אישה נהדרת היא הייתה, שיעשו משהו לעילוי נשמתה. אולי אפילו תארגני מבצע. מה את אומרת?", ושוב נגע בשיערי בעדינות. מנסה ליצור מגע, חמלה, רצון אמיתי והסכמה.

התלבטתי המון. אני לא רוצה לבכות מול הכיתה שלי, לחשוף את השברים, אבל מצד שני… באמת מגיעה לאמא את כל המבצעים שבעולם, אני לא חושבת שזה יפה לא לעשות את זה רק כי אני מפחדת להראות אותי, את החולשות שלי, הפחדים.

בתוך כל המחשבות שאפפו אותי ראיתי את אבא מציץ בשעונו, וגם אני הבנתי. "כבר שלוש, נכון?"
"כן," הוא אישר.
ברגע של מחשבה הצעתי שאני אקח אותם.
"תודה, שרי'לה. את עוזרת לי המון", הוא היה כל-כך רגיש, שלא יכולתי שלא להגיד לו "אין על מה. ואגב, בסדר, אני אעשה את המבצע ההוא".

אבא קם מהכורסה האדומה המרופטת וחיבק אותי, זה לא קורה לעיתים קרובות.
"כל הכבוד לך, אמיצה שלי".
וכאילו רק כדי לרגש אותי יותר, אמר "אגב, סליחה שאני לפעמים כועס בגלל שטויות, זה הכל בגלל שהיא הלכה, את מבינה?"
"ה' לוקח את הטובים ביותר, אבא", ריציתי אותו, זה אנושי. "להתראות".
ורק כשסגרתי את הדלת מאחוריי הרשיתי לעצמי להבריח דמעה או שתיים.