תהום אל תהום קורא

העצב הוא אשליה, רק תזכרי לפני שאת קוראת
"אפשר להצטרף להתבודדות?"
"יהונתן!" חננאל מופתע "לא שמתי לב שאתה מתקרב". הוא מפנה מקום ומסמן לחברו לשבת. "כבר סיימת?" יש עוד קצת זמן עד שהשמש תשקע, ובימים רגילים יהונתן מסיים את עבודתו כשכוכבים ראשונים מתחילים לנצוץ בשמי סרונילה.

"לא", סוף סוף יהונתן מוצא תנוחה נוחה לישיבה על האדמה ההררית, ורשרושיו המעצבנים פוסקים. "לקחתי לי הפסקה". יהונתן פותח את פיו לספר לחננאל שדאג לו, ומשתתק.

המראה הניבט מן ההר מרהיב, ולראשונה מדיי זמן ארוך יהונתן מרשה לעצמו לשחרר את עצמותיו הדואבות ולהנות מקולות ציפורי השיר החגות מעליהם במעגלים ברורים.

הם שותקים כך כמה דקות, נותנים לאוויר הצח למלא את ריאותיהם. חננאל הוא זה ששובר את השתיקה באנחה כבדה, ולוחש בקול כמעט בלתי נשמע "יהונתן, אני עייף מכל זה. רק תגיד לי לאן אני יכול לברוח". אין לאן לברוח. "זה מתחיל להכביד עליי מידי".

חברו עדיין שותק, והוא מחליט להמשיך, מלווה אל מילותיו אנחה נוספת. "אתה יודע איך זה", הוא עוצר לרגע ופולט בקול ממורמר. "לא, אתה לא יודע איך זה. רואה את קצה ההר שם?" חננאל שואל ולא מחכה לתשובה, "דמיין אותי עומד שם, גוש עופרת-אדם. ואז מגיע אור שחור וכבד מאוד, מושך אותי ליפול אל התהום העמוקה, רחוק רחוק, וכמה שיותר למטה".

נשימותיו של חננאל הופכות לכבדות משהו, אך מבטו המרוכז של יהונתן מעודד אותו להמשיך לדבר. "אני מנסה להרים את הראש מעל המים הרותחים תחתיי, ולא מצליח. אותו גוף עלום עקשן וחזק יותר ממני", קולו של חננאל נרעד והוא מנסה לייצב אותו ללא הצלחה. "ואין שם כלום, רק האור השחור והאפל אופף אותי עד מעל לראשי. כולם למעלה, יהונתן, גם אתה".
עיניו כמו מביטות על משהו מעבר לאופק, על משהו שלא רואים. לפחות לא האנשים שלמעלה, מציין יהונתן לעצמו.
נכון שהוא לא אמא, ובכל זאת את חבר שלו הוא אוהב. לאט לאט יהונתן שולח לטיפות עדינות על כתפיו של חננאל, מעביר אליו זרמים-זרמים של אהבה.

חננאל לא מוסיף לדבר, ולאחר כמה רגעים יהונתן גם מבין למה. הוא מרגיש את כתפיו הרוטטות של חברו. בשקט בשקט הוא עובר לעיסוי חזק יותר, מעניק לאסף את תחושת ההגנה, אחריה הוא מחזר כבר שנים.

"יהונתן", עיניו פוסקות אט-אט לקפץ ללא שליטה, חוזרות למראן הרגיל, כביכול. "אפשר לצאת מזה, נכון?"

"תסתכל עליי", יהונתן מסובב בעדינות את סנטרו של חברו אליו, ועיניו האפורות מצטמצמות, משקפות את השמש הנוטה לשקוע באור שמצמיח בקרבו של חננאל פירור תקווה יבשה. כשיבוא הגשם אל ליבו, הוא כבר ימצא את הדרך לגדול.

"הנה, אני מסתכל", חננאל מחייך בנסיון לטשטש את רושם הרטיבות הקלה שמצטיירת על פניו. יהונתן בחור טוב, ובכל זאת חננאל נבוך בדרך בה חשף צד פגיע כל כך באישיותו. צד פגיע ומפחד, מפחד מאוד.
הוא כולא אנחה וממשיך להביט אל עיניו של יהונתן, מנסה לדלות ממנה עוצמה לעצמו.

"יופי", כעת מבטו של חברו מצטמצם עוד יותר, והחיוך משווה לו פני מלך. "אתה רואה את קצה ההר שם?" הוא מזכיר לאסף את שאלתו שלו בתחילת שיחתם, "רואה את האבנים היציבות, המחזיקות אותו?" יהונתן עוזב את ידו מסנטרו של חננאל, ופורש ידיו אל מלוא הטבע הפרוש לפניהם. "רואה את השמיים, את השמש?" קולו מתרומם ומהדהד בשקט העמוק סביבם. "חננאל, הבט. רואה את קבוצת הציפורים שעפה מעלינו?"

שניהם מביטים אל השמיים. ציפור אחת מחליטה לעזוב את הלהקה, וחותרת בכנפיה אל הכיוון הנגדי. יהונתן מתעלם מהסמליות הגרועה שבדבר, וחוזר לקולו השקט, הרגוע: "אתה גם תוכל לעוף יום אחד. התהום תהיה רחוקה מאוד ממך ומכל היקר לך. אפשר, אפשר לצאת מזה", פה קולו של יהונתן נשבר קלות, אך רק הוא שם לב לכך. מה חננאל יודע… "מחר שמש חדשה תאיר את סרונילה היפה".

"מחר לשון עתיד", חייב חננאל להשחיל איזו מילה שתהרוס את תחושת המעמד.

"מחר לשון עתיד", יהונתן מהנהן ברצינות. הסחת הדעת הקטנה והמתחמקת של חננאל מבהירה לו את חשיבות מילותיו והוא בורר אותן בזהירות. "והעתיד הזה קרוב, בעזרתו יתברך. כעת חזור לביתך, חננאל. מחר, עם תום יום עבודתי אחכה לך פה. יהיה לנו זמן ארוך יותר לדבר בנחת".

חננאל קם, מנער את בגדיו מהעשב שדבק אליהם. הוא לא רגיל להיות החלש, והוא נחוש להפיג כמה שיותר מהר את התחושה הזו.
לחיצת ידיים חמה עוברת ביניהם, מדברת יותר מכל מילה קיימת, והנער החלש-לא-חלש מסתובב ומתרחק בצעדים מהירים. הוא מרגיש טוב יותר, אבל נסיונו הוכיח לו בדרך הקשה שדברים כאלה לא מחזיקים לזמן רב מדיי. הוא יפנה לישון, ומחר הוא יהיה פה שוב. כמו כל יום, גם ללא הזמנתו של חברו.

יהונתן נשאר עומד כמה דקות, מביט בצלליתו השפופה של חננאל מתרחקת אל ההרים המתכהים סביב. נשיפה עמוקה מוצאת את דרכה החוצה, מנסה לנקות את ליבו מהרעל הסמיך שנדבק אליו. הוא נאנח, חששות זוחלים אל ליבו. ומי אמר שחננאל אכן יצא מזה? הוא כבר שמע על אנשים רבים שלא קמו, והמשיכו להיטלטל במורד התהום שנים ארוכות אחר כך. גם אבא לא הצליח לעזור להם.

"די, יהונתן!" הוא פוקד על עצמו, ואז לוחש מילים דומות לאלו שהשמיע רק עכשיו לאוזניו של חננאל. "אתה רואה את הכוכבים התלויים למעלה? אתה רואה את הירח המלא, המאיר את הדרך?"

הוא עוצר לרגע, נושם את אוויר החופש, והבריאה כולה עוצרת את נשימתה יחד איתו.
"מחר שמש חדשה תפציע".