שלא לשמה /43

צרפת

לפרק הקודם
צרפת
מיכל נכנסת לבית הרפואה. בזמן האחרון היא מרגישה כאבים נוראיים בבטן. היא מפחדת ודואגת. אבל אין לה זמן לטפל בעצמה. לא כרגע.

היא רואה מרחוק את אפרים היא מתקרבת אליו.

הוא מבחין בה וקם מהכורסא "מיכל"

"אפרים קרה משהו?" היא מבחינה בבהלה שלו.

"אני לא יודע הרופא לא מפסיק להכנס ולצאת, הוא לא מוכן להגיד מה יש…" הוא מיואש.

"נקווה לטוב". מיכל בקושי מצליחה לבלוע את הרוק שלה "איפה אבא?"

מיכל חזרה אל הילדים שלה אתמול בצהריים, היא הספיקה לדבר עם נפתלי אתמול בערב, הוא סיפר לה על המצב של יהודה ושהוא חושש מהתגובה של דבורי, מיכל הייתה בהלם. לא בשבילה כל הסיפורים האלה. והיום בבוקר אבא שלה החליט שהוא צריך לנוח בבית שלו כי הוא כבר לא מחזיק מעמד.

"עדיין לא חזר. אני כבר צריך לחזור הביתה, מושקי תגיע עוד מעט במונית ואני אסע" הוא מבחין ברופא שיוצא שוב ועכשיו ניגש לעברם. אפרים מסמן למיכל.

"בונג'ור" הרופא מחייך לעברם. הנימוסים של הצרפתים.

"מה איתה דוקטור?"

"היא מתעוררת לפעמים אבל זה תגובה מההרדמה"

"היא יציבה?" אפרים דואג.

"כן".

זה לא ממש מעודד, כבר שלוש ימים אומרים להם שהיא יציבה ואין שום התקדמות.

"תודה" מיכל לוחשת. מסתכלת על אפרים.

"אתם יכולים להכנס אליה אם אתם רוצים" הדוקטור מרחם עליהם "תוכלו לדבר איתה" הוא לא נותן לה הרבה סיכויים. למרות שהיום היא הראתה שיפור.

"נשמח" אפרים מסתכל על מיכל ואז על הדוקטור שמסביר לו איפה אמא שלהם נמצאת.

"תודה" הוא מלווה קצת את הדוקטור וחוזר למיכל.

"אני לא מסוגל לדבר איתה" אפרים תמיד פחד מדם ונגעל מפגיעות ושיפשופים. הוא לא יודע איך אמא שלהם נראית. הוא תמיד היה הרגיש מבין כולם.

"אני רוצה לראות אותה. אבל אני מפחדת" מיכל רועדת.

"אני אלווה אותך ואחכה לך מחוץ לחדר, זה בסדר? אבל את בטוחה שאת תחזיקי מעמד במצב שלך?" אפרים דואג למיכל, לפעמים היכולת חשיבה של הנשים בהריון לא הכי נכונה.

"כן תודה. יהיה בסדר". הם נכנסים ביחד, מחטאים את היד שלהם. הזוי לחשוב שהם בכלל לא ראו את אמא שלהם מאז הפציעה. האחות מלווה אותם לחדר של אמא שלהם. אפרים עוצר, מרגיש איך המחנק משתלט עליו.

"מיכל אני יוצא, בסדר?"

מיכל מהנהנת היא פותחת מעט את הוילון, וסוגרת בחזרה. אוי זה נורא. אמא שלה נראית כזאת אומללה. היא פותחת שוב ונכנסת.

אמא שלה שוכבת עם הנשמה עליה, הרעש של הצפצופים מעצבן אותה, מיכל מבחינה בשטפי דם מסביב לפנים של אמה. מזל שאפרים לא נכנס.

היא מתיישבת לידה. מפחדת להזיז משהו. לפתע היא מתחילה לבכות על כל הצער והפחד בימים שעברו. קשה לה לראות את אמא שלה ככה. היא סובלת?

"אמא?" מיכל לוחשת, חוששת להעיר אותה.

לאה פוקחת עיניים מסתכלת לעבר מיכל. מיכל מתחילה להתרגש אבל נזכרת שהדוקטור אמר זה תופעת לוואי מההרדמה. היא פותחת לפעמים את העיניים ולא בגלל שהיא פנתה אליה. אבל למיכל מרגיש שאמא שלה כן מקשיבה לה "אמא?"

לאה ממשיכה להסתכל על מיכל.

"אמא זאת אני מיכל" מיכל פורצת בבכי "אני לא יודעת אם את זוכרת, כי את חולה באמנזיה, מחלת השכחה, אמא. אמא את שומעת? את חולה וקבלת מכה בראש. אני לא רוצה שתלכי, אני רוצה שתשארי כאן ושתדברי, שתצחקי ושתחזרי לעצמך. קשה לי לראות את אבא ככה. וגם אותך. איך אני אלד בלעדייך? תמיד היית לידי ותמכת. אמא אני מתגעגעת" מיכל מנסה להרגע. היא מתחילה להגיד תהילים שהיא מכירה בעל פה

לפתע נזכרת במה שאמא שלה אמרה כשהיא הגיעה לבקר אותה. "מושקי, תמיד היית כזאת מצחיקה. את באמת רוצה להיות דומה למיכל?

"אוי, נו באמת מושקי. בינינו אף אחת מאיתנו לא היתה רוצה להיות כמוה, סתם ילדה מפונקת שטובעת בים של שטרות וכסף. את רואה לבד שהיא לא כזאת איי יא יאי" אמא שלה מנידה את הראש לצדדים ומרימה את היד שלה "את צריכה להיות שמחה שאת מי שאת. ולא מיכל״

למיכל קשה להזכר בזה. כמה שהיא נעלבה באותו הזמן.

אבל עכשיו היא מסתכלת על אמא שלה מבעד לדמעות, איך אפשר לכעוס עליה, איך אפשר בכלל לכעוס על אמא? היא פורצת שוב בבכי.

"מיכל" לאה לוחשת.

"אמא?" אמא שלה מדברת?

"סליחה" לאה מסתכלת על מיכל וסוגרת בחזרה את העיניים.

"אמא! אמא! אל תלכי" מיכל בוכה בהיסטריה, איך אמא שלה ידעה על מה היא חושבת, היא ממשיכה לבכות לא שולטת בעצמה.

"מיכל?" מושקי נכנסת ונעצרת. קשה לה לראות את המחזה הזה.

"מושקי? מתי הגעת?" מיכל מנגבת את העיניים שלה, מסדרת את הפאה.

"הרגע. אפרים אמר לי שאת כאן. את לא נורמלית להיכנס לאמא" מושקי מתקרבת למיכל ולאמא שלה, מלטפת את היד הלבנה של אמא שלה.

"מושקי תראי אותה, איזו מסכנה"

"נכון" למושקי כואב לראות את זה "עכשיו אני מבינה למה בכית בכזאת היסטריה" מושקי מחייכת מנגבת כמה דמעות מהעיניים, לפני שהם יברחו.

"שמעו אותי?" מיכל נבהלת.

"קצת, זה בסדר מיכל. זה קשה נורא"

"מושקי לא בכיתי על זה, כלומר כן, אבל לא רק"

"תשתפי אותי" מושקי ומיכל תמיד חלקו ביחד סודות, ודיברו ביחד עד חצות. אפילו אחרי שהם התחתנו.

מיכל מתלבטת, זה לא מכבד את אמא שלהן "כשהלכתי לבקר את אמא, זה היה עוד לפני שגילינו שהיא לא הכי שפויה, אם נכון לומר כך. ונשארתי איתה לבד בבית. היא כנראה התבלבלה בינינו וחשבה שאני מושקי, את. וכשנסיתי לתקן אותה היא אמרה לי, כלומר לך שאת בחיים לא היית רוצה להיות אני, מישהי שלא עושה כלום בחיים שלה. יכולתי לשמוע בקלות את האכזבה של אמא" מיכל מסתכלת על אמא שלה. היא ממשיכה לבכות.

"אוי מיכל", מושקי מחבקת את מיכל "בטח היה לך נורא קשה. שתדעי שאת המודל לחיקוי בשבילי. ואמא לא ידעה מה היא אומרת. וכמו שאמרתי לך שילשום אני מעריצה אותך!" מושקי מחייכת אליה, קשה לה להאמין שאמא שלה דיברה ככה למיכל.

"שתינו יודעות שאמא אהבה כל אחד בלי גבול. וגם אותך. כל אחד הלך בדרך שלו, ואמא תמכה בכל אחד"

מושקי צודקת, אמא שלה באמת תמכה בה ועודדה אותה לגור בשכונה הכי יוקרתית ולא כדי להוציא את העיניים אלא פשוט טענה שמגיעה לה.

מיכל מחייכת "את יודעת לפני שנכנסת בכיתי נורא כי נזכרתי במה שסיפרתי לך ואז אמא פקחה עיניים וקראה לי, הייתי המומה ואז היא בקשה ממני סליחה" מיכל קולטת שכנראה היא בקשה ממנה סליחה לפני שהיא— אוי ואבוי. מיכל פורצת שוב בבכי.

מושקי מבינה, יש לה צמרמורת בכל הגוף הם שתיהן בוכות אחת על השנייה. מושקי מתעשתת "היא עוד תחזור אלינו".

"אמן" מיכל לוחשת.

"סליחה" האחות מפריעה להם באמצע.

"כן?" הם מסדרות את עצמם ופורצות בצחוק.

האחות לא מבינה מה יש לצחוק "אני צריכים לטפל בה".

"בסדר תודה" מושקי יוצאת.

מיכל מחכה עוד רגע וקמה ניגשת לאימה ומנשקת לה על המצח "אני סולחת אמא" היא מחייכת ומבחינה בצל של חיוך על הפנים שלה. זה מספיק למיכל והיא יוצאת.

מושקי מתיישבת על הכורסא שואלת את מיכל "תגידי דיברת עם שולמית בסוף?"

מיכל מחזיקה לה את הראש "שכחתי! אני אגש לדבר איתה, בסדר?"

"בסיידר גמור" מושקי מחייכת "בהצלחה"

מיכל שולחת לה נשיקה באוויר ומתרחקת, מתקשרת לשולמית.

"הלו?"

"הלו שולמית? מה שלומך?"

"מיכל! מה איתך?"

"אמא שלי כרגע מאושפזת בבית רפואה היא קבלה מכה חזקה בראש" מיכל נאנחת.

"אוי. אני מצטערת"

"מה איתך שולמית? איך את?"

"אני בבית של ההורים שלי עדיין" שולמית מהססת "את יודעת מיכל ששמרתי שבת אצל ההורים שלי"

"באמת?" היא מופתעת

"כן בזכותך. בזכותכם." היא מחייכת.

"איזה יופי! אני ממש שמחה לשמוע. ריגשת אותי, את כזאת מיוחדת"

"מי שמדברת" שולמית צוחקת מעבר לקו.

"אל תתחילי" מיכל מצטרפת לצחוק "איך ג'ני?"

"נפתחה. היא מדברת, משחקת וצוחקת"

"ברוך השם" מיכל מוסיפה.

"כן… מיכל?"

"כן" היא מרגישה שלשלומית קשה להגיד משהו.

"החלטתי להתגרש מסטיבן"

"באמת?!" מיכל בהלם, היא לא התכוננה לזה "אני די בשוק"

"כן, נפגשנו ביום ראשון. אנחנו בתהליך של להתגרש. מבחינת היהדות זאת לא בעיה, כי מהתחלה זה לא באמת נחשב שהיינו ביחד" כשאבא של שולמית הסביר לה את זה, היא לקחה את זה קשה. כל הזמן הזה היא סבלה לשווא.

"נכון. אני כל כך שמחה לשמוע. נפתלי גם ישמח לשמוע"

"הוא לא ליידך?" איך הוא יכול להשאיר את אשתו לבד בבית הרפואה. ועוד בחודש הזה?

"לא, הוא בישראל. הבן של אחותו נדרס וישאר נכה. אז הוא טס אלייה כדי לתמוך בה" ובעוד כמה אנשים.

"וואו, אני מצטערת לשמוע"

"שולמית אני חייבת לנתק, נדבר יותר מאוחר. ממש התגעגעתי אלייך"

"גם אני". היא מרגישה מין קשר של חברות נאמנה ביניהן "מיכל, תתקשרי יותר. אני צריכה אותך"

"ואני אותך, אהובה. נהיה בקשר אני מבטיחה" מיכל מחייכת. מנתקת בלב כבד.

© כל הזכויות שמורות