שיח חרשים?

סוף סוף הגיע החושך
אז מה עם אור בחוץ, אצלי הוא שחור.
כן,  אני רואה באשליות, טוב לכם?
נכנסתי למיטה, השמיכה מעלי.
לא, לא לקחתי איתי פנס וספר.
הפנס נשאר בחוץ, ליד מי שמחפש את האור, ואני לקחתי איתי פנקס. אף פעם לא כתבתי בו
הוא ריק, כמוני.
או שאולי הוא כן מלא. נשמתי עמוק. ופתחתי אותו.
תסכול, דף ראשון. אכזבה, יום שני. עצב, יום שלישי. כעס, יום רביעי
בום! די!
לא יכולתי, סגרתי את הפנקס. המשכתי לבהות בחושך. מסביבי עלו קולות.
לא זזתי, עשיתי עצמי כאבן. שלא יגלו אותי.
הקולות התקרבו, מישהו הרים את השמיכה."היי, אפשר להצטרף?" שאלה שאלה רטורית.
פי נפתח בהלם. ממתי יש לי תאומה?
סתם. עבדתי עליכם. ידעתי ועוד איך.
היא לא חיכתה לתשובה, ונכנסה. יופי. עכשיו עוד יותר צפוף לי.
היא צחקה.
אופס. היא יודעת לקרוא מחשבות.
"אז מה? החיים קשים, אה?" תמיד אמרו לי שיש לי הומור ציני מוזר.
יופי, פעם שניה. עכשיו זה משמש נגדי.
התחיל להיות לי מחניק עם עצמי.
החלטתי להיות דוגרית. לא אני הזמנתי אורחים, ולא התכוונתי להיות נימוסית.
"מה את רוצה הפעם?"
"אולי נשלים?" נמחק החיוך מפניה.
"איתך?" הרמתי גבה.
"איתך" הסתכלה לי בעיניים, הן היו כל כך עצובות.
"את לא.. לא מי שאני רוצה שאת תהי"
"כך אלוקים רצה,"  עצרה לרגע  "יש לך יותר מדי ביקורת עלי"
"בצדק"
"אף פעם לא הייתי מושלמת. ואני גם אף פעם לא אהיה"
שתקתי. "תקבלי אותי, יהיה לך יותר קל" תחנונים בקולה. אמיתיים.
הרמתי לרגע את עיניי. סרקתי אותה בעייני רנטגן. לא האמנתי כמה רכה נשמתי. עד כמה ליבי שבור.
השפלתי את עיני, ופתחתי את הפנקס. המשכתי לקרוא. יום חמישי, אשמה. יום שישי, ניצול.
דף שבע היה ריק. היא לקחה ממני את הפנקס, וחרטה בו בעשר אצבעות.
לקחתי ממנה את הפנקס בחזרה. יום שביעי, הקרבה. כך היא חרטה באותיות של דם. וגם וויתור.
ואני הוספתי, אהבה.