"שותפות להשכרה" /5

מי אנחנו?!

לפרק הקודם

(מקלות בגלגלים)

חצי משרה החנתה את הג'יפ המקרטע ליד הרכב שחנה בצמוד למעבר הגבול. גל, גלידונת, במבי, גולה, מקלות וחצי משרה יצאו מהרכב נפגשות פנים מול פנים בסוכנת החדשה.
"גלגלים?" שאלה גל בחצי קביעת עובדה.
"גלגלים?!?!?!" אמרה גולה בנימת תמיהה, מנסה לעכל את הבשורה בדבר הסוכנת שתשמור בשבילה על מקלות.
"ג-ל-ג-ל-י-ם", במבי גילגלה את המילה על לשונה באיטיות, כמנסה ללמוד אותה.
גלגלים במקלות הביטה בשלושה משועשעת.
"לענות תשובה אחת לכולכן או לכל אחת בנפרד?" שאלה בחיוך. "אז אני גלגלים", היא לא חיכתה לתגובה. "ואין לנו זמן. לכן חצי משרה, גולה ומקלות, נכנסות איתי עכשיו לרכב. יחידה X, אתן נשארות כאן עד להודעה חדשה.".
גלגלים דיברה מהר ונכנסה בחזרה לרכב, מחכה לראות את מקלות חצי משרה וגולה נכנסות אחריה.
"את בטוחה שאת תצליחי לשמור על מקלות?" זה היה הדבר היחיד שעניין את גולה באותו רגע.
"עשיתי את זה כבר עשרות פעמים", ענתה לה גלגלים, כשנימת גאווה בקולה, "אל תדאגי, כשאני פה מקלות לא מעיזה לפתוח את הפה".
"פחחח גלגלים מה את מקשקשת?" מקלות לא הייתה מסוגלת לשאת את העלבון, "מתי הצלחת לשמור עלי בכלל??"
חצי משרה הקשיבה לדו שיח בחצי אוזן, כרגיל הוא לא עניין אותה במיוחד. היא העבירה את אקדחה מיד ליד כשלפתע קפאה על מקומה.
"למה עצרת?" שאלה מקלות בסקרנות אופיינית, "היה מאוד מעניין לראות אותך מעבירה את האקדח מיד ליד", הוסיפה ברצינות גמורה.
גולה חייכה, גלגלים פתחה את פיה בשביל לנזוף במקלות על חוסר הטאקט המשווע שלה, וחצי משרה סימנה להן בפיה שישתקו. היא הצביעה על סיכה שחורה שהייתה נעוצה באקדחה בצורה כמעט בלתי נראית. מקלות הסתכלה בחשש מה על האקדח שלה, וגילתה שגם היה בו נעוצה סיכה דומה.
"זה הם", קבעה בביטחון מוחלט לאחר שתי שניות של התבוננות באקדחה. "נשאיר את האקדחים בחוץ ונמשיך". פסקה גולה, "לא יהיה קשה להשיג אחרים תראו כמה חיילים יש פה מסביב".
המשפט האחרון כוון למקלות שהנהנה בראשה בהתלהבות מדומה.
"למוסד יש איתור על האקדחים האלו", גלגלים קילקלה את השמחה,
"אם הם יראו שאנחנו והאקדחים לא באותו מקום, ועוד במרחק גדול אחד מהשני, אז הם יבינו שמשהו לא בסדר, ויכול להיות שאף יצאו לחפש אותנו".
"את אוהבת להשבית שמחות", התלוננה מקלות בקול מסכן.
"נשאיר להם שם סימן, מה יקרה? אנחנו הרי לא יכולות להשאיר אותם אצלנו". טענה בהגיון לשם שינוי.
"טוב", חצי משרה לקחה את הפיקוד. "גולה תאספי את האקדחים ותסתירי אותם מאחורי אבן או כל מה שיעלה בדעתך. מקלות, לכי להשיג לנו כמה אקדחים חדשים. וגלגלים אמממ- לכי לשמור על מקלות שלא תעשה שטויות", חרצה לבסוף.
"בעיקרון אפשר להסיר את הסיכות ולהשאיר את האקדחים אצלנו", אמרה מקלות בשקט. "אבל לא שמעתן את זה אני מקווה, כי אחרת לא יהיה לי אקשן".
גלגלים פתחה את פיה בפעם השניה לאותה נסיעה והתחילה להרצות למקלות הרצאה ארוכה על חוסר האחריות שלה ועל הלהיטות הפסולה שלה לאקשן, חצי משרה קטעה אותה בחוסר סבלנות.
"לצערך מקלות שמענו, וזה באמת רעיון מעולה". היא לקחה לכולן את האקדחים והסירה את הסיכות בעדינות אחת לאחת, לאחר שסיימה הושיטה אותם לגולה.
"תשאירי שם סימן למוסד אם יבוא לחפש אותנו", הזכירה גלגלים את אזהרתה הקודמת בדבר סוכני המוסד.
"מי שתל לנו אותן בכלל?" תמהה מקלות בקול, "זה מהחצי השעה האחרונה", היא המשיכה לטוות את מחשבותיה בדממת הרכב.
חצי משרה האזינה לה בדממה, "בנסיעה הקודמת הסתכלתי עליו מכל הכיוונים". היא המשיכה מעודדת מן השתיקה הממושכת שברכב.
גלי קור עטפו אותה פתאום. "זו אחת מאיתנו", היא אמרה בשקט לא מביטה בפני חברותיה.
"או מהבנות שהיו איתנו לפני כן", משום מה, בקולה לא היתה הפעם שום נימת שמחה או אושר.

* * *

"הן עשו בדיוק מה שאמרת בוס".
"בפעם הבאה תלמד להעריך אותי", אמר הבוס בשחצנות.
"הסוכנת מוסרת לנו מידע מדויק מהשטח", הוא חיכך את כפות ידיו בהנאה בלתי מוסתרת.
"ההפתעה כבר מחכה להן במקום המתאים?" הבוס בירר.
האיש הגבוה והרזה הנהן אליו בחיוך מרוצה.
גם הוא שווה משהו.

* * *

(שושי)

"חמניה", שושי, פרצה לחדר. "הבחורות שלנו נעלמו".
"מה זאת אומרת?" היא הרימה את גבתה הימנית בשלווה שרק היא מסוגלת אליה. "יחידה Y וגלגלים במקלות שהצטרפה אליהן, שנכנסו לסיני, הפסיקו לשדר. האותות מהאקדחים שלהן במרחק חמישה מטרים מהאותות שלהן עצמן".
"יש סיכוי סביר שמישהו לכד אותם" אמרה, מתרוממת ממקומה. "נצטרך ליצור קשר עם צוות Z שנמצא עכשיו בסיני. אני מקווה שהלה ואגסית יוכלו לעזור לנו.".

* * *

סיני.
1:40 אחרי חצות.
אגסית ישבה על הקיר הגבוה, שערה הארוך נע ברוח הקלה. הלה ישבה לידה, עינייה נעוצה בריכוז בכוונת הטלסקופית.
"את רואה אותן?" אגסית רכנה מעט לכיוונה.
"שלילי", הלה ענתה מבעד למשקפת הצבאית הכבדה. "נחכה שתי דקות ונרד למטה". הלה הנהנה בהסכמה.
השניות חלפו באיטיות.
"נרד?" אגסית שחררה את נשקה ממצב נעילה.
"רגע אחד. אני חושבת שתפסתי אותם, קחי". הלה העבירה את המשקפת הצבאית לאגסית. "את רואה שם מימין? יש שם אור של פנס אינפרה אדום. הפנס מונח כנראה על סלע כי הוא מאיר בברור את האזור".
אגסית אימצה את עיניה, "כן אני רואה שם דמויות". אמרה לבסוף.
"אני חושבת שנתקרב".
הלה שלפה את אקדחה. הן קפצו בקלילות מהקיר הגבוה. אגסית הלכה בראש, כשהלה מאחוריה.
צמודות לסלעים, נבלעות לגמרי בצילם, אור ירח חיוור מאיר את דרכם. הן שמרו על מרחק קבוע, מחפות זו על זו.
אגסית פנתה חדות לצד השני ולרגע נעלמה משדה ראייתה של הלה.
זעקת כאב מילאה את החלל המדברי.
* * *
"אני רוצה להבין איך המחדל הזה קרה?" ספרינגפילד ישבה מול אלי המבוישת ובעיקר החוששת לגורל יקירותיה, היא הייתה אחראית על המבצע הזה ואם קרה משהו לבנות שם היא לא תסלח לעצמה.
"…איתן היתה יחידה Y בפיקודה של חצי משרה, הן עברו לרכב השני, נכון?" שמעה פתאום את קולה של ספרינגפילד מתוך המחשבות.
"לא שמעתי מה אמרת בהתחלה", גמגמה אלי.
"לא חשוב עכשיו. תחכי למטה ליחידה X. ישר כשהן יגיעו תחקרי אותן מה היה מאז שיחידה Y עברה לרכב".
אלי קמה, מלמלה, "כן המפקדת". ויצאה במהירות. אוף למה שלחתי אותן לשם, אם רק הייתי מקשיבה לשושי…

* * *

(במבי)

במבי נכנסה לחדר. ספרינגפילד הפעילה את המזגן על טורבו קור.
"אנחנו בחקירה?" משהו במבט שלה התעמם.
"עלית על זה יקירתי, שבי בבקשה".
"אוקי", שילבה ידיים בהפגנתיות. "גל וגלידונית", פנתה אליהם בנינוחות, מחייכת לספרינגפילד, "אל תכנסו".
"למה?" גל חטפה את המכשיר.
"אנחנו בחקירה אצל עוד מעלתה הרמס"ד", גיחכה.
גלידונית המהמה משהו לא ברור.
ספרינגפילד זעמה. "אתן נכנסות לכאן עכשיו, זה אפילו לא נתון לוויכוח. ובמבי את תשלמי על זה ביוקר", היא נעצה בה מבט זועם, החלטי.
"כמה שאני פוחדת", במבי התיישבה על הכיסא. מבט שליו בעיניה.
גל וגלידונית פתחו את הדלת. "סליחה הרמס"ד".
"גלידונית, הסליחה שלך עוזרת לי בדיוק כמו משלוח קרח באנטרטיקה הקפואה". לגלגה. "אני רוצה את כל המידע, בדגש על כל. ובמבי לך אני מציעה לסגור את הפה, ולעשות לעצמך סדרת חינוך במקום למקלות".
"כמה שאת סנטימנטלית".
ספרינגפילד חייכה, "זה מגיע עם התפקיד".
במבי גלגלה עיניים, "ושחצנית".

* * *

אגסית זיקנה ממקומה כמו טיל סילון.
חול חדר לה לעיניים. היא שפשפה אותן. לא רואה, רואה. אייי שורףףף.
"הלה", היא לחשה בפאניקה. מנסה לשמור על נשימות סדירות. "הלה!"
"אני כאן. במרחק שתי קצרות ממך. אני," התנשמה. "איבדתי הרבה דם".
נחשים קרים התפתלו בגבה של אגסית בארסיות. היא שמעה תזוזה, הרובה נדרך כמו מעצמו.
אבל היא לא הספיקה לעשות אפילו צעד אחד.
הוא הקדים אותה.

* * *

(פדהאל)

אגסית לא הבינה מאיפה זה נחת עליה, היא אפילו לא הצליחה להבין מה ואיך זה קרה.
היא מצאה את עצמה כפותה בתוך מסחרית גדולה מלאה בארגזים לצידה של הלה הנאנחת, ולמולם ישבו שני אנשים שהביטו בהן בסיפוק רב.
"מי אתם ומה אתם רוצים מאיתנו?" שאלה הלה בקשיחות רבה.
"אנחנו אלה שאמורים לשאול אתכן שאלות, אבל אפשר להיכנס לפשרה ושאף אחד מאיתנו לא ידבר עד שיינתן האות לכך." השיב הגבוה מבין השניים. (והשמן, צריך לעשות דיאטה החוצפן).
הנסיעה הארוכה הייתה נדמת להן כנצח, אבל שום דבר לא לנצח ולכן גם הנסיעה הזאת נגמרה בסופו של דבר. (בסוף כמובן..)
הם הגיעו למקום נטוש ומוזר. בניין כזה גבוה של שתי קומות שנראה כאילו עוד שניה הוא קורס, ומסביבו רחבה גדולה שעשבי פרא רבה גדלה בה.
אגסית והלה התבקשו ב'עדינות' להיכנס פנימה, הן הובלו במסדרונות הרבים, עלו וירדו במדרגות השבורות. היה נראה כאילו שוביהם בעצמם לא יודעים לאן להוביל אותן…
לבסוף גם מסע מפרך זה הסתיים והן מצאו את עצמם עמוק בבטן האדמה (קומה מינוס חמש) במרתף קצת חשוך ומטיל אימה שבקצהו ניצב עומד שולחן רעוע. ליד השולחן ניצב מישהו שהסתכל עליהן במבטו הקשוח והפטיר, "שבו".
הלה ואגסית התיישבו באנחה ומלוויהם הנאמנים ניצבו מאחוריהן.
"אל תדאגו", אמר ההוא, "עוד מעט יגיעו גם ארבעת חברותיכן וישמשו לכן לחברה…"
"מה זאת אומרת?" שאלו הלה ואגסית בזעזוע עמוק ובתזמון מדויק.
"זאת אומרת מה שזאת אומרת, שזה אומר מה שזה אומר", אמר המישהו, ובנימה זו יצא עם מלוויו מהחדר וסגר מאחוריו את דלת הסורגים האימתנית.

* * *
(אגסית)

"למנצח מזמור לדוד יענך ה' ביום צרה… אגסית! מה את ממלמלת שם?!" הלה כמובן לא נכנסה לפאניקה (בכל זאת חובשת קרבית אשכנזית מקצועית וקשוחה) אבל לא הייתה יכולה לסבול את הקיפאון של אגסית!
"אמממ", מלמלה אגסית בלחץ. "לא בטוחה שאת תשמחי שאני אגיד לך מה אני אומרת עכשיו…"
זה כבר כמעט הסעיר את הלה (רק כמעט! כן?) "מה?! אגסית?! יש לך זמן לשטויות?! מה את מסתירה ממני? את קולטת איפה אנחנו?!! כי נראה לי שלא!"
"אני… כלומר… פשוט… אני זוכרת את הדיונים משותפות בדרך. אני זוכרת התעצבנת על כל הקטע של הרבי ו- כאילו אני לא אמרתי לך שאני עכשיו אומרת, "יחי אדוננו" ו"תניא בסוף"… כן?" הוסיפה כשראתה את מבטה ההולך ומאדים של הלה.
"טוב התייאשתי, תעשי מה שאת רוצה. אני אנסה לפתור את המצב בעצמי, ולא מבינה איך שיבצו את שתינו באותה צוות…"
עוד בטרם הספיקה אגסית לפצות פה כדי למחות בכל תוקף, נפתחה דלת הברזל הכבדה. האיש של מקודם נכנס. מאחוריו עוד נערה שלא היתה מוכרת להן… "אני לא מאמינה הלה!" לחשה, קצת יותר מידי בקול, אגסית, "הוא שיקר עלינו! הוא תפס את הבחורה הלא נכונה! מי זאת בכלל?! אדוני זאת טעות! אתה אמרת שתביא לנו חברה, והיא בכלל לא מוכרת לנו!"
האיש כבר לא ידע אם זאת טיפשות טבעית או טיפשות מכוונת. "זאת חברה שלכם מישראל. גם אם אתן לא מכירות אותה, מה קרה? כל עם ישראל אחים (במנגינה המוכרת) הא הא הא…. לא הצלחנו לתפוס את החברות שלכן", אמר בכעס בלתי מוסתר. "אבל אל תדאגו, אנחנו נגיע גם לזה! בינתיים הצלחנו לתפוס ציפור אחרת, שאולי תביא לנו את המידע הנכון…" הוא העביר את מבטו ברשעות על שלושתן וסגר מאחוריו את הדלת.
"נעים מאד" חייכה אליהן הבחורה בחיוך שהסגיר שהיה יכול להיות לה הרבה יותר נעים במקום אחר, "חיה".

* * *