שותף הכרחי

להשתדלות שלי

אם היו מבקשים ממני לכתוב רשימה של עובדות מוזרות על עצמי, אחת מהעובדות הראשונות הייתה שאני לא יודעת לקלוע לעצמי צמה.
טוב, השיער שלי לא מספיק ארוך בשביל זה. אבל צמה פושטית של 3 אני יודעת. רק לא לעצמי. כי אז זה יוצא עקום ומכוער.
לא מזמן למדתי לעשות צמה של 4 רצועות וזאת הרגשה ממש מעודדת ביחס למצב העגום שלי בקליעה (תרגול מוטוריקה חשוב כנראה גם בגיל המאוחר יותר)

בפרשת השבוע אין ציווי על קליעת צמות, אבל יש ציווי על מצווה ייחודית ועיקרית לנשים: מצוות הפרשת חלה.
"מֵֽרֵאשִׁית֙ עֲרִסֹ֣תֵיכֶ֔ם תִּתְּנ֥וּ לַֽה' תְּרוּמָ֑ה לְדֹרֹ֖תֵיכֶֽם" כך אומר הפסוק.
ספר המדרשים "ויקרא רבה" שואל שאלה: מדוע מצוות הפרשת חלה נסמכה למצוות איסור עבודה זרה?
טוב, האמת גם את התשובה הוא מביא: "לומר לך שכל המקיים מצוות חלה כאילו ביטל ע"ז"

מה עניינה של ע"ז?
נכון, האפיזודה הראשונה שעולה לנו על צמד המילים "עבודה זרה" זה איזה הודי פרמיטיבי שמשתחווה לפסל שגילף בעצמו, או אינדיאני פראי שמאמין בכוחות אלוקיים של ראש השבט שלו.
אבל תכלס הגדרתה הפשוטה והלא מפולספת של עבודה זרה, פשוטה מאוד.
עבודה זרה הינה כל סגידה, אמונה או בטחון במשהו שאינו הקב"ה.
גם ההודי וגם האינדיאני עובדי עבודה זרה. אבל, לא נעים, צריך להסתכל קצת במעשים שלנו ולחשוב האם אנחנו לא נופלות בחטא העבודה זרה:

כשאדם משקיע את הנשמה בשדה שלו: זורע, חורש, משקה מנקש ועוד כל מיני פעולות שאני לא מכירה, צפוי עד מתבקש שמיודעינו יתגאה בתבואה שגדלה לו באמצעות עשר אצבעותיו.
אבל לא כך היהודי.
כשיהודי עובד (גם אם הוא עובד קשה) הוא מודע לכך ש"ברכת ה' היא תעשיר", ובלי עזרה מהקב"ה- שום דבר לא יקרה. פעולות הזריעה, החרישה וכו' שהיהודי עושה, אינן מבטאות ביטחון בעצמו וביכולותיו בצורה אבסולוטית.
היהודי יודע שהוא עושה כלי כפי השתדלותו, והקב"ה מכניס לבפנים את הברכה.
היהודי יודע שהתבואה אינה שלו, אלא של הקב"ה.

לכן, אם התבואה היא של הקב"ה, הדבר הכי מתבקש זה שהוא יביא לו קצת אחוזים מהרווח שנפל בחלקו (חוץ מהכינוי עם הספר אנחנו גם עם הביזנס. לא כך?)
את "ראשית העריסה" הוא מביא לשותף הגדול מכולם שבלעדיו אין כלום: לקב"ה.
בזכות מצוות הפרשת חלה, נחשב לנו כאילו ביטלנו ע"ז, כי בעצם קיומה של המצווה אנחנו מוכיחים שאין לנו באמת שליטה וכוח לעשות שום דבר ללא עזרתו של ה', ואפילו פרנסה- שנראית תוצר טבעי של השקעה, היא נתינה מה', שבלעדיו אין כלום.
מחשבה כזאת הגיונית ופשוטה, אבל עד כמה אנחנו באמת מיישמות אותה בחיי היום יום?
מקווה שיש לכן תשובות יותר מעודדות ממני:)
גוט שבת!
*מקור: ליקו"ש חלק י"ח.