שביל דו-סטרי /פרק סיום!

הגעת ליעד.

גיטי נכנסת לחדר שלה אחרי שאחרון האורחים יצא. המשפחה של החתן כבר חזרה לבית שלה. וסבתא הכניסה את המפה הגדולה למכונת הכביסה. היא מתיישבת על המיטה מרגישה שהיא התיישבה על דף. היא מתלבטת אם לקום. היא עייפה. ומרוגשת.
אולי זה איזשהו מכתב מזל טוב מליבי או מאחד הבנים.
היא קמה. מוצאת מעטפה.
"לגיטי. מדיתי."
היא מחייכת. והיא חשבה שזה ליבי או אחד הבנים הקטנים.
היא פותחת.
"לגיטי. מזל טוב.
מזל טוב על התחלה חדשה ושמחה.
ומזל טוב על סיום נפלא.
מגיע לך מה שקיבלת.
ואמא מלמעלה בטח שמחה.
אוהבת באמת.
דיתי."

היא מוציאה עוד דף.
"זה שיר סיום.
בשביל הסיפור שלנו.

ישבתי לי לבד.
לא באת לשבת ליד,
להושיט לי יד.

ישבתי מבודדת,
לא באת להוכיח לי אחרת,
להראות שאני קיימת.

ישבתי לבד.
חשבתי שאשאר כך לעד,
בלי סיכוי להגיע ליעד.

אבל מלמעלה מכוונים,
לג'י פי אס של החיים.
יש יד אוהבת.
שמכוונת, מנווטת.
מחשבת מסלול."

גיטי מתרגשת. מוציאה דף.
"תמשיכי במסלול. גם אם לפעמים נראה שהג'י פי אס התקלקל. אצלו אין טעויות. הוא אוהב אותנו עם הנפילות והוא זה שמרים אותנו מהם.
באהבה גיטי."

הגעת ליעד שלך.

אפילוג.

הפלאפון של דיתי מצלצל. ליבי מציצה עליו. "זו לאה'לה." היא מדווחת לכל יושבי הבית.
"אל תעני." דיתי לא מרימה את הראש מהספר.
"אז שתמשיך לצלצל?" ליבי לא מבינה.
"כן. זה צילצול נחמד…."
ליבי חוזרת לשיעורי הבית. "למה את לא רוצה לענות לחברה שלך?" היא שואלת את דיתי.
"ככה. אין לי כח לדבר איתה עכשיו…"
"אבל הצלצול מפריע לי לעשות שיעורי בית…" ליבי מתלוננת.
"אז תבאי לי את הפלאפון. בלי לענות!"
ליבי מצייתת.
דיתי משתיקה את הפלאפון.
"עכשיו זה לא יפריע לך…" היא מחייכת לליבי.
"תודה." ליבי עונה.
"עכשיו תחזרי לשיעורי בית." דיתי לא מבינה למה ליבי עדיין לידה.
"אין לי כח." ליבי מצמידה את הכתף לראש.
"מה יש ליבי?" דיתי סוגרת את הספר.
"כלום." ליבי מסתכלת על הרצפה.
"ובכל זאת. למה את לא רוצה לעשות שיעורי בית? את רוצה לעשות איתי?" דיתי מציעה.
ליבי מהנהנת.
"בואי." דיתי מחייכת לליבי. יודעת שעכשיו היא הכתובת של ליבי.
זהו. גיטי כבר בבית משלה. והיא אחראית על הקטנים. החצי שנה ההיא שהיא עברה חישלו אותה לזה.
מענין אותה למה לאהלה התקשרה פתאום. אחרי חודש שהיא סיננה אותה לאהלה לא התקשרה שוב. אולי היא תבקש מיעלי שתענה במקומה ותשאל מה קרה. היא מפחדת לענות ללאהלה.

יעלי מסכימה.
לאהלה מתקשרת באמת אחרי שתי דקות. דיתי סוגרת את העיניים. לא רוצה לשמוע את הקול של לאה'לה. לא יכולה לא לשמוע אותו.
"שלום לך. זו לא דיתי." יעלי מקדימה.
לאה'לה נבהלת. "אז מי זו?"
"חברה שלה." יעלי רצינית. דיתי מבליעה חיוך.
"אז תגידי לדיתי שהיא רעה!" לאהלה מחליטה להוציא את העצבים. "אני עזרתי לה! עודדתי אותה! הייתי חברה שלה! למה היא נעלמה? מה עשיתי לה!?"
יעלי מבינה את לאה'לה. מבינה את הכעס שלה. אבל דיתי לא צריכה לחזור ללאהל'ה. ובטח לא בגלל הכעס של לאה'לה.
"לאה'לה. אני מבינה אותך. אבל דיתי צריכה עכשיו שהיו לצידה בנות שמתנהגות ונראות כמוה. דיתי חזרה למה שהיא הייתה והיא לא יכולה לשמור איתך על קשר…." יעלי מנסה להסביר בעדינות.
"איזה לחזור? לאן לחזור? מי מקבל אותה? אחרי מה שהיא עשתה אין לה דרך לחזור. תגידי לה שהיא מדמיינת!" לאה'לה צועקת.
"היא לא מדמיינת. לאה'לה יקרה. היא חזרה." דיתי נושכת את השפתיים.
"בטח חזרה. הסמינר שלה לא יודע מה היא עשתה…." הקול של לאה'לה לוחמני.
"הגורמים הנוגעים בדבר בסמינר של דיתי יודעים." יעלי עונה רגועה.
"שתהנה לה. שתהנה שהמורות מסתכלות עליה בעין עקומה. שתהנה מדחיה חברתית. שתהנה." לאהל'ה זורקת.
"ושתדע שאני לא סובלת מכל זה בכלל! העיפו אותי!" היא מוציאה את המרצע מהשק.
"לכן את רוצה שיעיפו גם את דיתי?" יעלי יודעת לזהות את המילים שלא נאמרו.
לאהלה מתעצבנת. "אני רוצה שהיא תבין אותי!"
"היא מבינה אותך מאוד." יעלי רוצה לסיים את השיחה.
"ומה היא עושה עם ההבנה הזו?" לאה'לה שואלת.
"את רוצה שהיא תעוף מהסמינר שלה כדי שאת לא תרגישי לבד?" יעלי שואלת בחזרה.
לאה'לה מתעצבנת. "טוב. לא עזרת לי. תמסרי את מה שאני אמרתי לדיתי."
"אולי." יעלי לא מבטיחה. לאה'לה מנתקת.

"את חושבת שהיא צריכה אותי?" דיתי מרימה את הראש.
"דיתי אם את מרגישה שהיא לא תדרדר אותך תדברי איתה. קצת. אבל אם את מרגישה שהיא תדרדר אותך אל תתקרבי…." יעלי מייעצת.
"אני לא יודעת…" דיתי עצובה.
"אז תשמרי על עצמך. ועם כל שאלה שיש לך תבואי. אל תשמרי לעצמך. אני כאן בשבילך."

"אמא.
אני מתגעגעת.
מאמינה ששם למעלה ראית את כל מה שעברתי.
שראית את הקשיים.
את הנפילות.
את איך שהייתי לפני שנה.
לפני שנה וחצי.
היום אני בת שמונה עשרה.
עברתי דרך. עם ג'י פי אס שחשבתי שהתקלקל.
אבל היו לי בצד אנשים שהראו לי שהג'י פי אס שלי עובד מצוין.
תעזרי לי. תתפללי בשבילי. שאצליח. למרות שהדרך סבוכה.
שאצליח. למרות שלפעמים באלי לרדת לשוליים. לעבור נתיב.
שאצליח להגיע ליעד שלי. גאולה פרטית. שתביא גאולה כללית.
ואז ניפגש. ותראי כמה גדלתי. בגלל ובזכות מה שעברתי.
אמן שזה יקרה מהר.
אוהבת. ושוב מתגעגעת.
דיתי."