שביל דו-סטרי

הצמד לימין.

להרים ידיים,
ועיניים,
לשמיים.

לנסות להתקרב,
לשעבד את הלב,
לשפוך את הכאב.

לעמוד בהתחלה,
להסתכל על הדרך הגדולה,
הארוכה,
בלי לפחד.

להתחיל לצעוד,
ולעשות עוד,
בלי פחד למעוד.

להתפלל הכל.
בלחש או בקול
מהדהד.
די לפחד.

דיתי מסיימת לכתוב. היא תעתיק את השיר לדף חלק ותדביק אותו על הסידור שלה. היא מדפדפת במחברת שלה. מסתכלת על השירים. עוצרת על שיר אחד.
זה שיר שהיא רוצה להראות לתמי.

'יושבת, בוהה
מצפה, כמהה.
ואין לי למה…

מחשבות נודדות.
חולפות, מדדות.

ואני עוד יושבת לבהות.
ואין לי כוחות
פשוט לקום.

רוצה להוציא, לספר.
לשוחח, לדבר.
ואין לי מילים.

ואין לי כח,
ואני רוצה רק לשכוח,
מכל הדברים
המרגיזים, המעייפים.

והעט עוד מחליק וכותב
על מה שכואב.
ברמזים.
בלי מילים.

ואין לי כוחות,
לקום לשנות,
אופי ומידות.
ועוד תכונות.

רוצה רק לעצום עיניים.
לא לקחת דברים על הכתפיים.
והלב.
לדחות בשתי ידיים,
את מה שכואב.

ואולי לשים רטייה,
בלי רתיעה,
על הכאב.

היא הייתה פעם כזו חמודה.
היא לוקחת את המחברת. מכניסה לתיק. הישן שלה. את החדש היא תחדש אחרי שתגמר השנה. רק לפני שבוע היא הייתה מכניסה לשם חפצים להסתרה. היום ברוך השם אין לה את הניסיון הזה.
"סבתא יצאתי לחברה." היא מודיעה לסבתא.
סבתא נאנחת. "לכמה זמן?"
"לשעה שעתיים. את צריכה שאני אחזור מוקדם יותר?" דיתי שואלת.
"תחזרי מוקדם. אל תהיי יותר מידי…"
"אז תתקשרי אלי ואני אצא." דיתי מציעה.
"ואז תהי פה שעה אחרי?" לוקח זמן נסיעה וכו'.
"לא. אני אצל חברה שגרה כאן באיזור."
"תהני." לרבקה נגמרו המילים. השם בבקשה שדיתי לא תהנה עם החברות המי יודע מה שלה. שתעזוב אותן. שתחזור למה שהיא הייתה.
והיא לא שיודעת שהתפילה הזו שלה כנראה התקבלה.

בנתיב הימני.
"דיתי זה כזה יפה. אני יכולה להעתיק את זה לסידור שלי?" יעלי קוראת את השיר. מתלהבת.
"תודה. בטח."
"את ממש מוכשרת. על איזה עוד שירים את מרשה לי להציץ?" היא שואלת.
דיתי מדפדפת במחברת. מביאה לה את המחברת.
יעלי מסתכלת. מתפעלת. מוכשרת הילדה.
מלי נכנסת הביתה עם חלי. "שלום מאמי!" היא צועקת ליעלי. תמי צוחקת.
"היא צוחקת עליי על האידיש…" תמי מסבירה לדיתי.
"דו פארשטייט יידיש?" דיתי שואלת את מלי.
"מה אמרת?" מלי ותמי שואלות ביחד.
"שאלתי אם את יודעת יידיש…" דיתי מסבירה.
"את יודעת אידיש?" מלי שואלת בהפתעה.
"כשהייתי קטנה דיברנו יידיש בבית…" דיתי עונה.
"כיף לך… אני ממש רוצה לדעת… כשאמא שלי מדברת סודות עם דודה שלי הן מדברות באידיש…" מלי מספרת.
"ספת הסודות…" תמי צוחקת.
"לא נכון. כשאת רוצה לדבר עם אמא ושאני לא אבין את מדברת צרפתית…" חלי מתנגדת.
"איזה שפה את רצית שאני אדע?" תמי שואלת.
"תלמדי יידיש עם מלי." דיתי מציעה.
"ואז איך אני אדבר עם אחותי?" יעלי שואלת. צוחקת.
"תלמדי שפה." דיתי צוחקת.
"רעיון מעולה. איזו בדיוק?" הצחוק עוד על כולן.
"א'כוויסט נישט… מה שבא לך…" כל כך מצחיק וכיף לדיתי.
והן ברמה רוחנית. חרדיות. לא כמו לאי והחברות.
אם היא תצליח להנתק מלאי וכולם עדין יהיה לה כאן פינה של כיף.
ואמא תשמח.
דיתי חושבת על זה.
מכניסה לעצמה את המחשבה הזאת חזק.
זה יעזור לה.
כשמתחיל להיות מאוחר היא חוזרת הביתה.