שביל דו-סטרי

בנתיב הימני.
תמי רוצה ספרים. שרי מביאה לה כמה. כשהיא תגמור את מה ששרי הביאה שרי תביא עוד.
תמי קוראת. היא לא אהבה לקרוא פעם. אבל אין לה יותר מידי אפשרויות אחרות לתעסוקה. יעלי חזרה לעבודה. תמי בבית לבד. עם  הספרים.
"היי תמרי." יעלי פותחת את הדלת.
"היי." תמי מרימה עיניים מהספר. מחייכת. היא אוהבת את הכינוי תמרי.
אולי כי זה משהו שלא קשור לליאת. ליאת לא מכירה את הכינוי הזה בכלל. יעלי התחילה להשתמש בו אחרי שליאת נסעה חזרה.
תמי שמה לב שהיא כמעט שונאת דברים שקשורים לליאת.
אולי בגלל זה היא לא אוהבת את האחיות החדשות שלה.

אתמול אמא שלחה לה תמונות.
הם נסעו למלון. כולם. אמא, ליאת, עומרי, ספיר ושיר.
שיהנו. היא לא מבינה למה אמא שלחה לה את התמונות.
היא לא מתכוונת לחזור. להיות שוב שק איגרוף של ליאת. יש לליאת שתים כאלה עכשיו.

"מה את קוראת?" יעלי מתיישבת על הספה לידה. היא מראה לה את הספר. "סיפור יפה?" יעלי שואלת. "כן."
"אז כשאת מסיימת לקרוא תבאי לי גם לקרוא."
"בסדר. איך היה לך היום?" תמי מסמיקה כולה כשהיא שואלת את זה. יעלי מחייכת. "ברוך השם. תודה על ההתעניינות מתוקה."
יעלי מבחינה שתמי סמוקה. "את ממש מתוקה. ואת לא צריכה להסמיק. בואי נאכל. את רעבה?"
"כן. קצת." תמי מנסה לחזור לעצמה.
"אז בואי." יעלי מקרבת את הכיסא גלגלים. עוזרת לתמי לעבור.
"תודה." לתמי זה לא נח שיעלי ככה מתאמצת בשבילה. גם יעלי נפצעה. ליעלי קשה לעמוד הרבה זמן. תמי יודעת.
יעלי מוציאה את האוכל. מחממת במיקרוגל. מניחה סכו"ם על השולחן.
"תודה." תמי אומרת שוב.
"על מה עכשיו?" יעלי שואלת בחיוך?
"על הטירחה סביבי…" תמי לוחשת.
"את מתוקה ממש. אני אוהבת אותך." היא מחייכת אליה חיוך ענק. "זה לא טירחה בשבילי."
תמי מתרגשת כמעט בוכה.
ליעלי יש מושג כמה היא היתה צריכה לשמוע את המילים האלה?