רק תגידי תודה, על הנס שלך

ואני שוכבת
חולה
לא אוכלת
בקושי שותה
כל הפה שלי שורף
מחומציות
הגרון כואב
ואני?
אני שקועה במחשבות.
חשבת להגיד תודה
על כל הדברים האלה?
שאת יכולה לאכול?
ולשתות?
בלי לסבול?
חשבת להגיד תודה
על זה שאת יכולה ללכת?
בלי להסתחרר כל שתי פסיעות?
חשבת להגיד תודה
על שאת יכולה
ללכת למלא לעצמך את הבקבוק?
בלי לבקש מאחרים?
על שאת יכולה להסתרק?
ולהראות נורמלי?
על זה שאת יכולה להתלבש?
ולא ללכת עם פיג'מה?
על זה שאת יכולה ללכת?
ולא להתחבא?
או להלביש סוודר כל פעם שמישהו מגיע?
חשבת להודות
על זה שיש לך אפשרות
לבוא לכיתה?
בלי לחכות לקבל סיכומים מחברות?
על זה שאת יכולה ללכת לישון?
ולקום?
ולהסתובב?
במקום לשבת כל היום על אותו כיסא?
חשבת להגיד תודה
שאת יכולה
לצאת להליכה עם האחות הקטנה?
על שאת יכולה להתקלח כל יום?
בלי לסבול כשאת מתקלחת פעם בשבוע?
אמרת תודה
על זה שאת יכולה
לצחצח שיניים?
אפילו עם מים?
בלי שהמברשת מתמלאת בדם?
ובלי שכואבות לך השיניים והחניכיים?
חשבת להגיד תודה
על הדבר הפשוט הזה
שאפשר להדביק את הלשון לחיך?
בלי שכואב?
על זה שאפשר
להוציא בעזרת הלשון דברים מהשיניים?
על זה שאפשר ללעוס?
ולבלוע?
דברים קטנים?
וגדולים?
חמוצים?
ומלוחים?
ואפילו מתוקים?
על שאפשר ללקק?
ולרכך בעזרת הלשון?
נכון
אפילו בלי לשים לב
כל כך הרבה פעולות
פשוטות
נחמדות
שעכשיו אי אפשר לעשות
כבר שבוע שלם
ועדיין למרות הכאב
אני לא מסוגלת להתפלל
אני לא מצליחה לפנות אל ה׳ בתפילה
כי בשביל מה???
אני אתפלל מכל הלב ואבכה
ואז אני אמשיך לא להתפלל
ויגיע יום כיפור ואבכה
והכל יחלוף ויתכפר
ואני?
אמשיך בחיים.
ללא תפילה.
ואי אפשר להגיד שלא כתוב.
כתוב.
בפרשה.
פרשת כי תבוא.
מגיעים השבטים ומתחלקים,
שמעון, לוי, יהודה, יששכר, יוסף ובנימין.
ראובן, גד, אשר, זבולון, דן ונפתלי.
הראשונים על הר גריזים והשניים על הר עיבל
והכהנים והלויים מדברים מלמטה,
ואלה עונים אמן ואלה עונים אמן.
ומה ההבדל?
שהקבוצה הראשונה – העומדת על הר גריזים – אומרת אמן על ברכות
והשנייה – קללות….
וכל אחד בוחר.
לאיפה הוא רוצה ללכת, לצד הטוב, או להפך חלילה.
אבל לפעמים זה מישהו אחר בוחר בשבילנו.
ואז?
זה כבר סיפור שונה.
זה הסיפור שלו.
זה המאבק שלו נגדינו.
וכאן מגיע החיבור בין הפרשה הקודמת לזו.
״כי תצא למלחמה על אויביך״
כי תצא למלחמה – אם תצאי למלחמה?
יצאתי למלחמה?
רציתי לצאת….