רצוננו לראות

והרי אילו תרתי דסתרי או שאינם בכלל.
ב"ה
אחרי שבוע של מחשבות בין עבודה לפסיכומטרי, וכנס בין מסירת עצמי לרצונו של האחר, מצאתי את עצמי יושבת והוגה בשאלה שעלתה באתר והעלתה לי הרבה תהיות;
לו יצויר והיית מקבלת יחידות עם הרעבע, כאן ועכשיו, מה היית מספרת לו?
האמת, תפס אותי לא מוכנה. ברגע הראשון חשבתי לכתוב את מה שאני כותבת בכללות בפ"נ רגיל, אבל ברגע השני הבנתי שזה לא יקרה, אבל בעצם.., אולי כן? ולא, מה פתאום?!

ואז הבנתי נקודה קטנה;
רעבע הוא משמעות הרבה יותר מופשטת מההגדרות שלמדנו עליו.

אז נכון, אני יכולה להגדיר אותו כנשיא, כנשיא הוא הכל – ואז – הוא כולל בתוכו את הכל ומובן מאליו שאני אוכל לבוא ולדבר איתו ולספר לו על כל הפרטים הקטנים כמו גם על הגדולים, ולבקש ולבשר ולומר לו את כל מה שאני כותבת כמלל מהוה ודהוי מרוב דמעות על הפ"נ…

אבל באותה מידה אני יכולה להגדיר אותו גם כרעבע, כראש בני ישראל – ואז- מי לי לדבר ומי לי לחשוב, הלב שלי ישותק, המעיים שלי יתהפכו, ואני רק יבקש להיכנס ולצאת ולברוח החוצה…
סי טי ראש זה עדין לידו…

מצד שלישי – קיבלתי יחידות – שאני לא אנצל אותה?

מצד רביעי – היו כמה, בדוגמת הרב דונין ע"ה, שקיבל את הרשות מהרעבע להיכנס אליו בכל עת שיחפוץ. ובכל זאת, לא יעלה על הדעת שהם יכנסו בכל עת ובכל זמן, בין אם הן רק רשאים ובין אם פיזית הם גם יכולים ובין אם הם גם רשאין וגם יכולין אבל לא מעזים להיכנס כי רעבע זה רעבע.

המלך בשדה זה לא רק עניין לחודש אלול, וכשהוא על כס מלכותו העניין עולה על אחת כמה וכמה (מוצאת את עצמי נגררת להתוועדות, אבל אם כבר אז כבר)

נודה באמת הפשוטה – אנחנו אנשי שדה. ואם יש כאן בינונית נסתרת – היא מוזמנת לדלג או להקשיב או לחלוק מניסיונה. רעבע זה דבר שנמצא לנו אי שם בתודעה, לפעמים מודגש יותר (ברוך ה'!!), לצערנו מודגש גם פחות, אבל אנחנו לא נמצאות במצב שבו אנחנו חלק מהצוות של המלך או לכל הפחות מוזמנות בכניסה חופשית.

אנא פועלי דיממא אנן, ותפקידנו להאיר את החושך – משמע אנחנו נמצאות בחושך. ואולי באופן מוחשי, חלקינו נוסעות לרעבע לעיתים קרובות, חלקנו לעיתים נדירות יותר, חלקנו גרות במרחק סמוך ונראה לרעבע, ואולי גשמית, אנחנו יכולות להיכנס לרעבע ככל שידנו מגעת (והיא מגעת. מי שבאמת רוצה – מגיעה.) – אבל תכלס, לא תמיד יש לנו את הרשות להיכנס לרעבע. ולא נדבר על זמני כניסה כאלו ואחרים, כמו על חסמים נפשיים נשמתיים.

יכול להיות מצב, שהגעת לרעבע, אגרת כסף במשך תקופה ארוכה(תגדירי תקופה;) , התכוננת מראש, עזבת הכל ובאת, וכשאת פה, דווקא כשאת אצל הרעבע – את לא מסוגלת להיכנס.
למה? מה מונע ממך להיכנס ולומר; רעבע, הגעתי?
מה מונע ממך להתחבר אליו כל כך חזק, מה מונע ממך את היחיד ביחידה הזה שחיכית לו כל כך?

ואולי זו הנקודה.
יש מצב שזה הפחד המצמית, יש מצב שזה רגלים קרות שתפסת רק אחרי שאת פה וקולטת את גודל המעמד, ויש מצב שזה חוסר אונים, ויש מצב שזה תחושה של; 'אבל הרעבע לא רוצה אותי פה.' מה?? את בטוחה? אחרי שנסעת והגעת וארזת…?
לא נתווכח שכלית עם המצפון שלנו כי הוא תמיד ינצח (ולזה הוא נועד;), אבל אולי ננסה להסביר את זה קצת במילים מופשטות;

כשיש תאריך חסידי, אירוע משמעותי, אתגר שאת מתמודדת מולו או סתם געגועים לרעבע – יושבים וכותבים אליו. למה? כי זו אחת מדרכי ההתקשרות. בדיוק כמו שיש את העניין של קיום הוראותיו ולימוד תורתו – יש גם כתיבה לרעבע.
(ומחשבה על הרעבע, ורגשי אהבה ויראה לרעבע, וביטול לרעבע, ונסיעה לרעבע, אבל זה כבר נושא להתוועדות אחרת, וכאשר עבדתי – אבדתי)

יהיו כאלו שיבדקו קודם מה המצב הרוחני שלהן באותו היום, ויהיו כאלו שבלי חשבון ישבו ויכתבו לרעבע, יהיו כאלה שיטלו ידיים, יתנו צדקה, יסתכלו בתמונה של הרעבע, ישמעו ניגון ברקע ויתחילו לכתוב לפי כל הכללים, ויהיו כאלה שכרגע לא מעניין אותן ההוראות – הן-צריכות-לכתוב-לרעבע-עכשיו, אז זה מה שהן יעשו (עניין להתוועדות נפרדת), אבל בשורה התחתונה, כולנו נשב ונכתוב לרעבע. ייקח לזה יום, שבוע, חודש, חצי שנה, שנה אפילו של נתק-כתיבה – אבל זה יקרה מתישהו, זה חייב לקרות, אחרי הכל – זה הרעבע. ומי לא רוצה לכתוב לאבא שלו? לספר לו מה קורה איתו, לפרוק לו ממה שיושב לו על הלב, לבקש עזרה והדרכה ועידוד, לבשר לו בשורות טובות…

('בד' האמות, הרבי בדמעות קורא את מילותיך וכל אות… איתך בשעת כאב ובשמחת הלב – 'אזכיר על הציון' כמו אב אוהב, הרבי מחייך קיבלתי מכתבך, תשואות של חן על עשייה רבה, בנועם התקבלה הידיעה שלה ובוודאי תכתוב גם להבא…'. וזה כבר מוביל אותנו להדדיות של הקשר הזה והכתיבה לרעבע והמענות ממנו, ועד כמה הקשר שלנו עם הרעבע הוא דו סטרי ועד כמה אנחנו חשובות לרעבע – אבל זה כבר נושא להתוועדות נפרדת)

וכשאת כותבת, את כותבת הכל. כי זה הרעבע. יכול להיות שיהיו דברים שתפחדי לכתוב, או שיהיה לך קשה להעלות אותם על הכתב, אבל בסופו של דבר הדף שלך יתמלא, ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד. וזהו, גמרת לכתוב, את שולחת לרעבע, ומשהו ירד לך מהלב. לא משנה הסדר גודל – את יודעת ששלחת את זה למי שהכי יכיל אותך ויבין אותך והכי יוכל לעזור לך ולתת לך את המענה שאת צריכה – ובאותה נשימה לעודד אותך וגם לתבוע ממך. (כמה מורכבות!)

אבל עד כמה שזה חד, וכואב, ובוטה, נחשוב על זה שניה;
האם -באמת-כשהיית-מוצאת-את-עצמך-עומדת-מול-הרעבע, רק- את- והוא, היית אומרת את כל זה???
היית מדברת מילה???
למה?

כי נתייחס לזה מצד אחד (ויש עוד הרבה) כתבת לרעבע על דף. ולהבדיל(!)בין קודש לחול, כמו שיש (ואת מכירה ומבינה) הבדל בין דיבור עם חברה לבין התכתבות על גבי מסך, יש הבדל בין דיבור ישיר לבין כתיבה על הדף. על הדף את מרגישה שאת יכולה לפרוק הכל, להעלות הכל על הכתב, כי זה דף, והוא יקרא בכל מקרה. את לא תראי את התגובה המיידית של הרעבע למה שאת רוצה להביע. את שפכת את כל כולך לרעבע, את התשובה את תקבלי בכל מקרה (ולא משנה איך), וזהו. הפ"נ נשלח, ומכאן ואילך לא צריכים לדאוג כלל.

הייתה כאן גם סוג של פריקה בכתיבה…

לעומת זאת, לעמוד מול הרעבע – זה משהו שמצריך המון, המון, המון אומץ. זה לעמוד מול משהו מוחשי, שאת יודעת ומבינה עד כמה הוא שלא בערך כלפיך, עד כמה שזה משהו גדול ממך, ונכון שאת קשורה אליו בקשר נשמתי – אבל מי מעז לצייץ בנוכחותו?

הכל תופס מימד מוחשי יותר, שלצערנו, בדור ש'אותותינו לא ראינו, ומי מאיתנו יודע עד מה', הוא מתמסמס למושגים מופשטים וקטנוניים של נסיעה כזו או אחרת, כתיבה כזו או אחרת, ותפיסה חזקה, בכל שאריות האנרגיות שאין לנו, בקצות האצבעות – בקשר הלא מופשט עם הרעבע…

דווקא אחרי שהתכוננת והבנת ולמדת למי את נוסעת – זה הרבה יותר מפחיד. כי את מבינה עד כמה העולם שלך רחוק ממנו, עד כמה נדרש ממך להיות אדם אחר, ועד כמה את…במצב שלך.
וזה מפחיד. ממש. זה רעבע. זה רעבעעעע!!!!!
זה משתק.

פתאום הקשר ביניכם הוא לא רק חד סטרי כמו שהיה נראה לך. זה לא 'לכתוב ולשלוח למען כלשהו'. זה להתקשר לרעבע. שנמצא כאן מולך. (ולא משנה באיזה מצב או צורה. ) פתאום הדו מימדיות של הקשר הזה תופסת אותך, את מבינה בצורה מוחשית שהמכתבים שלך מגיעים לאנשהו, שהכתובת הזו אמיתית, ושגם היא מצפה ממך לאיזושהי התמסרות נדרשת מחסיד.
ואז מה תגידי?
'רעבע אני רוצה חיים מאושרים אבל לא עשיתי את המינימום שנדרש ממני כחסידה?'
(כלומר ברגע שאת מתווה אותו כלפיך כרעבע – את אוטומטית חסידה. האם את באמת חסידה שאת מתווה אותו כרעבע?)
'אני רוצה אותך כרעבע, אבל לא מתנהגת כחסידה?'
מה תגידי?
פלא שלא מסוגלים לדבר?

—-

כך שמאוד הגיוני שבכתיבה תרגישי חופשי לפרוס את הכל, וביחידות – לא.

מצד שלישי, יש הרבה הרבה סיפורים על חסידים שידעו והבינו את גודל המעמד, ונכנסו לרעבע משותקים, והרעבע 'הפשיר' אותם בחיוך מעודד ותנועה מזמינה.
יש מצב, שנוכל להיות מהחסידים האלו.
אחרי הכל, רעבע הוא גם אבא ולא רק גנראל.

ומצד רביעי, יכול להיות, שה'הרגש' החסידי שלנו יעצור אותנו, גם אחרי החיוך, ויראת הרוממות לא תאפשר לנו לומר את מה שאנחנו רוצות. בשביל זה יש פ"נ….כן, גם החסידים שנכנסו לרעבע כתבו פ"נ, שאותו הם מסרו לרעבע. ואולי דווקא בגלל זה?
הרי פ"נ הוא פדיון נפש. מין אמירה של 'אני מוסר את עצמי והווייתי לרעבע'. ומי מסוגל לומר כזה דבר בקול לרעבע במילים ברורות? בודדים.
והשאר? כותבים לרעבע. זה לא או או. זה גם וגם.

אפשר להמשיך ולהתוועד על זה שעות, אבל זה לא ייגמר.

ולסכם במילים קטנות – המוחשיות בקשר עם הרעבע שקיימת ביחידות – היא זו שמניעה את הקשר מצד אחד, והיא עיקר המשמעות המופשטת של הרעבע, אבל היא זו שגם נותנת את המימד האמיתי, ומסבירה לנו עד כמה הקשר הזה הוא דו סטרי ומחייב (ודווקא לכן היא כל כך משתקת). כתיבה לרעבע לא שוללת קשר אמיתי או מהווה תחליף, אלא קיימת בנוסף לקשר מוחשי עם הרעבע. (ואולי היא מיועדת דווקא בשביל החוסר מילים הזה, כדי שסוף כל סוף נוכל כן לומר לרעבע את מה שאנחנו רוצים לומר לו.)
"ונזכה זעהן זיך מיטן רבי'ן דא למטה אין א גוף ולמטה מעשרה טפחים והוא יגאלנו”.