"רעות" – סיפור אמיתי!!!!

כל השמות, הזמנים וכו’ – בדויים! ואף אחת פה לא מכירה לא אותי ולא את הדמות הראשית – רעות (שם בדוי כמובן)
התקשרתי לרעות,
היה זה לאחר שקבלתי על עצמי תפקיד של מכירת כרטיסים להגרלה של ארגון החסד השכונתי.
רק אתמול נחמה מהכיתה הגבוהה שוררה באוזניי שלי ושל חברותיי לתפקיד, את כל סיסמאות העידוד , העצות ואת כל מה שצריך לשמוע מ "ראש צוות מכירות".
כך קרה שחזרתי הביתה חדורת רוח להתחיל בעשייה נמרצת של
" להרים – טלפונים – לדבר – להרצות – לעודד – ובסוף – גם – למכור – !".
אז התקשרתי לרעות.

—

"היוש רעות, מה הענינים?"
". . ."
"בדיוק רעות, אז אני מוכרת כרטיסים, מה באלך? יש פה דברים ממש שווים! ובזול, בערך חמישים עד מאה שקל"
"אהה… כן, נכון, נשמע טוב" קולה של רעות היה יבש במקצת, כאילו היא מאחורי מסך מדומיין, הקיים רק בראש שתינו.
התחלתי במסע המכירה, ומשלא נעניתי בצורה ברורה הפעלתי את כל אמצעי השכנוע שלי במרץ. העיקר שתקנה.

אני מכירה את רעות כבר זמן רב, היא אישה צעירה, שמחה, ונמרצת, מישהי שתמיד נעים לשוחח איתה. וכל כך ברור היה לי שהיא תרכוש ממני כרטיס כלשהו.
אך ככל הנראה היא לא הייתה מעוניינת לבזבז את כספה על כרטיס שלא מבטיח כלום.
האמת הייתה שחשתי אכזבה מעצם הרעיון, ואולי גם כעס השתחל שם.
הָלמה היא חמודה כל הזמן, אך כשזה מגיע למצווה הקשורה במקצת מִממונה היא מסתייגת?

ולאחר כמה דקות ארוכות ומייגעות של שכנוע, הבא לאחר שהחלטתי בליבי שממנה אני אוציא משהו בלאו הכי, היא אמרה בקול שקט הנדמה היה בעיניי לאחר רגע כציוץ של אפרוח מורעב:
"השאלה היא אם אפשר לקחת הלוואה בשביל זה"