רואה את הרבי? דורשת בשבילי?

770 הטעם לחיי!
אמנם באיחור קטן, אבל אף פעם לא מאוחר 😉
לפני חודש בדיוק עליתי למטוס חזרה לארץ הקודש. חזרה מהמקום הקדוש ביותר.. 770!
לא נתפס שעבר כבר חודש, אבל כן..
לפני שטסתי עשיתי הכנה רוחנית, שהרגשתי שאני מספיק מוכנה להגיע לרבי..
מהרגע שידעתי שאני הולכת לטוס, כיונתי כל הזמן שאני מגיעה לרבי ואני הולכת לראות אותו!!
זה נשמע מצחיק, אבל זו הייתה ה-שאיפה שלי. הדבר העיקרי והחשוב לי ביותר, שעליו שמתי את הדגש הכי חזק..
הגעתי ל770, אווירה לא נורמלית! קדושה מטורפתת! אלוקותת בגילוי! ועוצמות שאי אפשר לתאר בכלל.. אבל את הרבי, אני לא רואה..
עוברים כמה ימים, ואני תולה תקווה ביום הזה והזה כי זה יום שיש בו התוועדות עם הרבי לדוגמא, שאזכה לראות את הרבי.. והיום הזה מגיע ואממ אני לא רואה את הרבי..
ככה כל פעם מחכה ליום אחרי, עם תרוץ שהכי מתאים שאראה את הרבי דווקא באותו יום..
עומדת כל פעם הכי קרוב שאפשר ורק מסתכלת על הכיסא שהנה אולי עכשיו פתאום אראה.. אבל לא..
כל תפילה שעוברת שאני מסתכלת על הכיסא חזק חזק ולא רואה את הרבי אני מתוסכלת ברמותת, ומרגישה שמשהו פה חסר, משהו לא נכוןן..
ואז זה מגיע, י"ט תשרי, ערב שבת, שלושה ימים לפני שמחת תורה, אני מסיימת סעודת שבת ומתקדמת לכיוון רובאשקין, להתוועדות עם הרב לירז בניסטי.
שולחן גדול, מסביבו יושבות בנות, ונוצרות שורות נוספות מעבר לשולחן כי כמות הבנות גדלה.. תופסת לי מקום באחת השורות האחוריות ומתישבת.
ההתוועדות מתחילה, אני יושבת ומקשיבה, מקשיבה ונהנת..
אבל אז הגיע השיא.
השעה 2 בלילה, בנות כבר מתחילות ללכת ואני מוצאת את עצמי יושבת אומנם מאחורה, אבל כל השורות שמלפני התרוקנו, ואני מול הרב.
יש עוד כמות נכבדת מאוד של בנות, אבל הרגשתי שמפה כל מילה נאמרה בשבילי!! (אני כותבת עכשיו והידיים פשוט רועדות לי!)
אני יושבת עם עניים פתוחות שלא מצליחות להסגר מההלם, והרב אומר בבכיי!
מה קורה לנו? כל אחד חושב על עצמו! כל אחד חושב מה הוא רוצה! אבל אנחנו רוצים כולנו משיחח! אנחנו רוצים לראות את הרעבע אחת ולתמיד! רוצים גאולה אמיתית ושלימה!! (לא מדייקת במילים..)

הלם! לא מבינה מה קורה פה בכלל. מרגישה כמו חיצים ישר לתוך הלב..
מרגישה כמה דמעות זולגות להן, אבל הייתי חייבת לעצור אותן, לא נעים ;)..
זה היה ברור לי שהרבי שלח לי את השליח הטוב ביותר לעורר אותי כמה ימים לפני שאני חוזרת!..
השעה 3 ומשהו בלילה, ההתוועדות נגמרה, אני מסתכלת לצד וקולטת שאין אף אחת מהדירה שלי או קרובה לדירה שלי.. אז קמתי והתחלתי ללכת לבד..
דרך מספיק ארוכה להפנים את מה ששמעתי עכשיו.
ואז הבנתי, הבנתי בענק שעד עכשיו חשבתי רק על עצמי! איך מה שמעניין אותי זה לראות את הרבי, אבל לראות את הרבי 'כגילוי' לעצמי. אגואיסטית לשמה! זהו, הבנתי את הטעות שלי.
שלושה ימים אחרי זה, שמחת תורה.
ואווו היה מדהיםםם!! עוצמתי ושמח ברמות!!
סוף הקפות בלילה, אני אומרת לאחת שהייתה לידי וואי איך אני רוצה לרקודד..
כמה דקות אחרי זה, אני קולטת חבורת בנות התחילה לנגן ולרקוד בסוף חדר שני, אז כמובן שהצטרפתי אליהן 😉
באיזשו שלב אמרו לנו שהשמחה שלנו פרצה גבולות לגמרי והריצפה רועדת, וזה מסוכן.. אז התישבנו במעגל על הריצפה וניגנו ככה עם ידים אחת על השניה..
עוברות מניגון לניגון, עם מילים ובלי מילים..
ואז מגיעים לקטע "לא רוצים לחיות בהעלם כזה, אנו מותרים על כל הניסיון הזה..רצוננו לראות כבר את מלכנו!"
תדמינו 30 בנות יושבות וצועקות את המילים המצמררות האלה..
הדמעות יורדותתת ולא מפסיקות. לא מפסיקות! לא מצליחה פיזית לעצור אותם! ב"ה מרוב שכולן ניגנו בקולל אף אחת לא שמעה אותי, אבל אני בתוכי צרחתייי "רעבעע אני רוצה לראות אותך! אבל לראות אותך לא 'כגילוי' אלה יחד עם כולם, לנצח, רוצה גאולה אמיתית ושלימה!!"
כמעט שעה אני יושבת ככה עם דמעות שלא עוצרות. אבל דמעות של בקשה לגאולה אמיתית ושלימה, של בקשה לראות את הרבי, אבל בצורת חשיבה שונה לגמרי מאיך שהגעתי..
רצוננו לראות את מלכנו נאוו! נאוו! נאוו!!❤️