קפה עם מנגו

תקחו כוס קפהתה ותתישבו בנוח;)
לפעמים, ברגעים קשים, אנחנו רק בוכים ומתיאשים, ומבקשים שהקב"ה יקח ממנו את הניסיון, אבל אנחנו שוחכים לבקש משהו שהרבה יותר יעזור לנו-את הכח.
שלום. שמי מנגו) כך יקראו לי כאן באתר ואני בת 16.

אני רוצה לדבר איתכן על:
כח.
אני לא יודעת למה, אבל פתאום רציתי לכתוב משהו יפה ומעניין.
קשה לומר את האמת, אבל הייתה לי תקופה מאוד קשה עם שינויים רבים בתוך עצמי ומסביבי. להגיד שזה היה קל-זה לשקר לכם.
זה היה קשה. נוראה קשה. קשה עד דמעות לא נגמרות, הסתגרות בתוך עצמי, לא יציאות מהחדר, מחשבה שכל העולם נגדי. קשה. אין מה לומר.

וכל הזמן הזה, שהיה לי קשה, אני רק ניסיתי להתקבץ בתוך עצמי ולרחם על עצמי. שאני המסכנה פה, השורדת, הצודקת.
וכל הקושי היה כי אני לא הרגשתי כח.
בכלל.
הרי יש כאן לכל אחת רגע שהיא פשוט מרגישה, שזהו, אין כח, נגמר, היה ואינו.
ואפילו שאני יודעת ש"עם ניסיון הקב"ה גם שולח כח". אבל לא הרגשתי אותו.
והמצב נהייה רק יותר רע. מאוד רע.

אבל אני, בתוך תוכי, בקשתי מהקב"ה דבר אחד מאוד חשוב.
בקשתי כח.
ולא בקשתי שהקב"ה יקח ממני את הניסיון. בקשתי כח שאני אעמוד בניסיון.
ולא, זה לא הגיע ברגע. זה הגיע בשלבים.
בהתחלה היה מין דיכאון כזה, בכיתי בלי סוף והרגשתי לבד-אחרי זה הגיע שלב שהאשמתי את כולם בכך שרע לי-אחרי זה בקשתי מהקב"ה שיקח ממני את הכח וגם את הניסיון, לא רוצה כלום-אבל אחרי זה, בקשתי כח.

שלח לי כח.
ברגע של ניסיון, דיכאון, עצבות,או כל דבר שנראה בעינינו כרע(אין רע יורד מלמעלה) תבקשו כח. גם זה לא כל כך נכון. צריך לבקש *לגלות* את הכח, כי הוא-בתוכינו.
אני מקווה שעזרתי כאן לפחות למישהי)
ותכתבו האם מעניין אותכם נושאים כאילו? ואיזה נושא למשל?) תודה מראש;