קטע מסיפור שאני כותבת ואשמח לרעיונות איך להמשיך…

תל אביב, 2009

"יוגב", ליעד לוחש לו. "תענה לי".

יוגב אוסף את רגליו הארוכות בידיו, לא מגיב.

ליעד מצביע על הפסנתר המוצב על החוף, "רוצה?"

יוגב מביט על הפסנתר בתשוקה. הוא מהדק את לסתותיו. "לא".

"למה?"

"מאז ש…" הוא בולע את רוקו, "אני לא יכול לנגן".

"אתה יכול. תנסה", ליעד מתחנן, עוצר את דמעותיו בכוח.

יוגב ממצמץ. הוא בולע את רוקו. פעם. פעמיים. "לא".

ליעד משפיל את עיניו. לא מסוגל לצפות בכאב הנוראי שעובר על חברו. הוא ידע עד כמה יוגב אהב לנגן. הוא היה יכול לשבת שעות על גבי שעות, ולהעביר את ידיו על הקלידים. אפילו בלי תווים, הוא היה מלחין. יוצר מנגינות מעצמו. מליבו. אבל עכשיו ליבו שבוי בסוריה. עדיין.

יוגב מתרומם, מנער את החול שעל רגליו, "תודה שבאת". הוא לוקח את המפתחות שלו, והולך בחוסר יציבות לכיוון רכבו.

ליעד מתרומם במהירות, יוגב לא כשיר לנהוג עכשיו. הוא רץ אליו, ותופס אותו בשרוול. "הסתכל עלי!" הוא מושך אותו לכיוונו.

יוגב מנסה להתנגד, "עזוב אותי". הוא אפילו לא לוחש. רק שפתיו נעות.

ליעד מושך אותו לכיוון רכבו-שלו. הוא פותח את הדלת, ומושיב את חברו בכיסא האחורי. "שב. אני אקח אותך הביתה".

"לא רוצה. די". אין לו כוח לפתוח את הדלת ולצאת. הוא נשאר באותה תנוחה שחברו הושיב אותו.

ליעד מתיישב ליד ההגה, ופותח בנסיעה מהירה. יוגב צריך טיפול. מהר.

יוגב מסתכל על השמיים. שמש. ענני נוצה לבנים. שמים בהירים. כמו באותו יום. גם אז היה יום בהיר כמו היום. היה יום יפה. יום יפה בשביל כל היקום. לא בשבילי.

ליעד מביט בעזרת המראה על יוגב. משהו עובר עליו. יותר ממשהו. "יוגב?"

הוא לא עונה לו. תקוע בעולם משלו. תקוע בסוריה. עדיין.

"יוגב?" ליעד מרים את קולו.

קולו של יוגב כבד, "מה?"

ליעד מהסס לרגע, "אתה… אתה מספר למישהו מה שאתה… מרגיש?"

"לא".

"ההורים שלך יודעים משהו?"

"הדבר היחיד שהם יודעים זה שהייתי בסוריה, בשבי". המשפט הארוך ביותר והכואב ביותר שהוא סיפק היום, לבינתיים.

"לא יותר מזה?" יוגב סבל בלי סוף. בהתחלה, כשעינו אותו לנגד עיניהם של חבריו, רק בשביל שליבם ישבר, והם ישפכו מידע. אבל אחר כך היה הרבה יותר גרוע. הרבה יותר.

"לא".

"ואתה.. רוצה לספר? אפילו לי. מה שאתה חושב, מה שאתה מרגיש. הכל". בבקשה. תגיד כן. אל תגרום לעצמך להישבר וליפול פעם אחר פעם. להתרסק לרסיסים, ולא לדעת איך לתקן אותם. רק תגיד כן. נעזור לך. בבקשה.

יוגב משהה את מבטו על נעליו. "אני לא תינוקת".

הכביש הופך מטושטש מול עיניו של ליעד. הוא מוחה את דמעותיו במהירות.

הרכב עוצר ליד ביתו של יוגב. ליעד טורק את הדלת, ופותח את הדלת האחורית.

יוגב יוצא באיטיות. ליעד מושיט לו יד. יוגב אפילו לא שם לב אליה.

אורי פותח להם את הדלת, נרתע לרגע למראו של בנו. "יוגב!".. הוא לוחש לו, מושך אותו לחיבוק ארוך.

"די". יוגב מתנער מחיבוקו של אביו. הוא פונה לחדרו, צעדיו מעורערים.

אורי וליעד נאנחים בו זמנית.

ליעד מתקרב לדלת הבית, "אני הולך"… הוא בולע את רוקו ומוסיף בלחש: "אני חושב שהוא צריך עזרה מקצועית. דחוף".

אורי ממצמץ. "ניסנו כבר שני מטפלים. יוגב לא משתף איתם פעולה".

"בכלל?"

"בכלל".

"צריך לראות מה לעשות איתו". ליעד נאנח. "אולי סלע יעזור".

אורי מרים גבה, "סלע?"

"כן. הוא פסיכולוג במוסד, מבין לנפש האדם, חכם ורגיש. בן אדם טוב", הוא מתלהב מהרעיון של עצמו, "הוא יכול לעזור הרבה".

"אוקי", אורי לא רוצה להתלהב יותר מידי, בשביל לא להתאכזב. "יש לך את המספר שלו?"

"כן, קח". הוא מושיט לאבא של חברו הטוב נייר קטן ועליו כתוב שם, מספר טלפון וכתובת של סלע.

"הכנת מראש?" אורי מתפלא. חבר מסור.

"לא", הוא מסמיק קצת, "אני הולך אליו בעצמי בגלל ה… אתה יודע". הוא משפיל את עיניו.

"גם אתה?" הוא חשב שיוגב סבל הכי הרבה.

"יוגב צריך ללכת אליו בשביל לנקות את הלב מהטראומה הזוועתית הזו. אני הולך אליו כדי לנקות לי את הלב מ…" הוא לוקח נשימה, "האשמה".

אורי מצמצם את עיניו, אשמה?

ליעד קורא את השאלה בעיניו של אורי. "יוגב הוא הכי קטן בחוליה שלנו. הנסיון שלו הכי קצר, אבל הסבל שהוא עבר היה הרב ביותר. ממילא, כולנו לקחנו על עצמנו את האשמה. אני, לדוגמא, בכלל לא חשבתי שהוא יהיה חבר בחוליה הזו. הוא היה אמור להישאר בארץ, לעבוד מהמשרד. אבל הוא ביקש, ממש התחנן אליי שאני אלחץ על אביתר לקבל אותו. הוא רצה להוכיח שגם אנשי מחשבים יכולים להיות אמיצים וגיבורים כמו אנשי השטח שלנו. הוא לחץ עלי, ובאמת, השתכנעתי, ויוגב התקבל. בגללי. אם אני לא הייתי מסכים לו, הוא לא היה סובל עכשיו".

דלת החדר נטרקת בחוזקה. "שקרן!" יוגב מתפרץ לסלון. "זו בכלל לא אשמתך!"

אורי פוקח עיניים גדולות, מבועתות. מה הוא הספיק לשמוע? במה הוא כבר הספיק להיזכר?

ליעד מתקרב אליו, "נכון. זו לא אשמתי. אתה צודק. הכל בסדר", הוא מניח יד על כתפו, מנסה להרגיע אותו. ברור שזו אשמתי. בגללי אתה נראה ככה. בגללי אתה סובל כל כך. אבל בשבילך אני מוכן להגיד שזו לא אשמתי.

"אתה לא חושב מה שאתה אומר!" הוא מטיח בחברו הטוב ביותר.

ליעד רועד. כואב לו, פיזית.

יוגב מתפרק על הספה בסלון, כובש את פניו בידיו. כתפיו רוטטות.

ליעד ואורי מחליפים מבטים. עד כמה שהרגע הזה כואב להם, אליו הם חיכו מאז שיוגב חזר הביתה. שהוא יתנער מהאדישות שלו.

"יוגב", אורי מלטף לו את הגב, "אני אוהב אותך. אני פה איתך".

יוגב ממצמץ בעיניו. הן מבריקות. אני אנקום בהם. על כל מה שהם עשו לי. על כל מה שהם עשו לליעד, לאביתר, לגדעון ולכפיר. על כל הדמעות שאבא ואמא שפכו בשבילי. אני אנקום בהם.

"יוגב?" ליעד מביט על חברו. הוא נראה מוזר.

"אני בסדר", הוא מושך לעברו חבילת טישו, "תודה".