קטע מיומן – קשר גורדי מנותק..

"ככה זה בחיים.
לפעמים את נופלת, נחבטת.
ולפעמים את מטפסת על הר וההצלחה מחייכת לך, מבטיחה. קרובה מתמיד.
הפעם זו האפשרות הראשונה" – העט רץ על השורות. מפקשש פה, מפקשש שם. אבל זה לא משנה. רק הרגש מדבר.

"הלב חרוך, מדמם.
נחל הדמעות לא יָבַשׁ.
כאילו לקח אי מי מסור וביתר אותך לשניים. כל חצי בוכה את חלקו שאבד.
היא חסמה אותי. לגמרי.
רק אתמול, לתדהמתי, גיליתי שהיא החליפה טלפון. התעלמתי. הפטרתי שזה בסדר, לא קרה כלום.
אבל הלב..
הלב בכה".

טומנת את ראשי בכרית.
חייקי – –
דמעה שגולשת מעייני אל הכרית, מותירה אחריה שביל לח. פגועה.
החברה שהייתה כמו חלק ממני.
אהבנו אותו דבר, חשבנו אותו דבר. היינו כמו תאומות סיאמיות. הלכנו ביחד לכל מקום. רצינו את אותם דברים. אפילו הרצונות שלנו הזדהו.

ואז זה הגיע.
היא באה יום אחד, נבוכה. גמגמה שהיה לה מאוד כיף אבל היא מרגישה סגורה, כל הזמן איתי. רוצה להכיר עוד.
והלכה.
ככה, ברגע אחד.

נתתי לה צ'אנס. הבנתי אותה. יום יומיים והיא תחזור להיות החברה המהממת שהייתה, הכי-הכי שלי.
אבל היא לא חזרה. חסמה אותי לגמרי, ניתקה קשר. כשהיא רואה אותי היא מסמיקה, מסתובבת לצד השני, חיוך מתנצל, נבוך, עולה על פניה.

זהו. הרגשתי שאני לא מסוגלת.
חייקי! – אני רוצה לצעוק לה – חייקי, בואי נלך ביחד, רק אני ואת, נעשה שופינג. נלך לאיפה שרק תרצי. בשבילך – אני מוכנה לטוס עד הירח…

אבל היא לא שם כדי לשמוע את הצעקה שלי.
את הצעקה שפורצת עמוק-עמוק מבפנים, מפוררת שערים. מרעידה"…

אז שנייה כמה מילים לפני שאתן יוצאות:
יש לי קטע לא ברור להתחיל סיפורים, לכתוב קטעים לא קשורים או סתם להתחיל להקליד שיר.
אני צריכה לסיים כבר כמה וכמה סיפורים שממתינים בקוצר רוח לשליחה..😄
אז זה עוד אחד.
התחלתי אותו, וזה סגנון קצת אחר ממה שאני כותבת תמיד (אה, עוד נקודה: אני אוהבת להתחיל מלאאא סגנונות שאני לא רגילה אליהם. כל סיפור שלי הוא משהו אחר לגמרי 😜)

בקיצור, אחרי כל הקשקושים – פליזז תגיבו (אם להארות, הערות, שיפורים וכו).
תודה מראש!! ❣️