קטע אימה (😉) 9!!!

"לא", הוא אומר, צוחק, "לא קורא מחשבות, קורא מבטים".
אני מעיפה בו מבט מפקפק והוא נסוג אחורנית: "לא התכוונתי להפחיד אותך", הוא מתנצל.
"זה בסדר". אוףף. מה קורה לי בזמן האחרון?
חוששת מכל צל שזז, חושדת במי שרק אפשר, מתעצבנת בכל הזדמנות שנקרית בדרכי ובאופן כללי נרגזת ועצבנית יותר.
"אתה לא צריך להתנצל, אני סתם נבהלתי", אני מנסה לתקן את הרושם. רוצה לחזור להיות מיה הסבלנית, החמודה. שנוהגת תמיד בכבוד, נימוס, דרך ארץ. מחייכת כשצריך ונותנת הרגשה טובה לכולם.
כן. חוזרת להיות מיה המצטיינת.
אני מחייכת: "אהרון, רוצה לצאת לטיול קטן?".
"טיול??", הוא נעצר. בוהה בי כאילו צנחתי מהמאדים.
אני צוחקת, מטה ראש אחורה. "אף פעם לא נפגשנו מחוץ לעולם השחור. אתה לא חושב שהגיע הזמן?".
הוא מהרהר . "צודקת. מתחשק לך לארגן אטרקציה?".
"הלכתי על זה", אני אומרת לו ושנינו נפרדים.
מסירה את העדשות השחורות.

12:00 בלילה.
אני מתקתקת על המקלדת, משתדלת לא להשמיע רחש.
'אטרקציות בטבע' – קופצות האותיות על המסך, מהבהבות.
רשימה נפתחת.
אני מרפרפת על הכותרות.
'נחל הבניאס, מסלול ומתחם לפיקניק'. נשמע נחמד. אולי נערוך פיקניק בטבע? אפשר לצלות גם תפוחי אדמה ומרשמלו. אם כבר – אז כבר.
אני גוללת מטה. 'רכבי שטח, קיבוץ כינרת'. זה עשוי להיות מצוין. צריך רק לתאם.
אולי אפילו 'סנפלינג בהרים'. אנחנו עדיין זוג צעיר וצריך לנצל את זה. אני מעתיקה את מספר הטלפון לנייד ושומרת את הפרטים.
מרימה טלפון אל בעלי.
"אהרון?", לחישה.
הוא פוקח חצי עין: "את ערה?".
"כן, ביררתי. מה אתה אומר על סנפלינג בהרים?".
הוא מפהק: "אחלה".
"אז להזמין כרטיסים?", אני מחייכת בלב, "קודם נעשה לך מבחן גלישה".
הוא צוחק. אני גם.
"תזמיני, אני כבר יסתדר. מקסימום נצנח אווירית. גם זה חוויה ועוד בחינם..". הוא עוקץ.
אני מחזירה לו פלפול מסובך, הוא חותך במשפט שנון.
אנחנו משוחחים, צוחקים. יורדים אחד על השני. לא שמים לב לשעות החולפות באטיות.
לפנות בוקר אני סוגרת את הפלאפון ומביטה במבט חולמני מבעד לווילון, אל הזריחה המרהיבה שמטפסת אל האופק והגוונים הממלאים את השמים.
תחושה טובה עולה לי לבטן, מתרפקת שם, מתרווחת.
קוראים לה אהבה.