צפת של מטה /3

אי אפשר שתכונת אופי שבך תסתור את הקב"ה, תתנגד אליו.
פשוט לא הגיוני שה' ברא אותנו עם תכונות אופי שמנוגדות לעבודת ה' .
כל תכונת אופי בטבעה היא ניטרלית וצריך לדעת לנתב אותה
(הרב קפלן בהתוועדות של תחילה שנה)
אני: חושבת שהוא צודק. שהוא צודק מאוד.

*

סוף סמסטר. יום רביעי בלילה, יום לפני המבחן האחרון, חברה שלי יושבת בסלון של הדירה ומדברת עם חברה אחרת. אני מתחת לשמיכה בחדר, הלב שלי חושב להתפלץ.

אני לא מקנאה בהן שהן מדברות (אני כן) ואני לא דואגת מהציון של עשרים המבחנים שעשיתי (אני כן). אני גם מאוד מסופקת מההספקים שלי בשבועיים האחרונים (אני לא, בכלל לא. ביקורתית כלפי עצמי, יכולתי להספיק יותר). אני מאוד מקבלת את עצמי, ואתם העובדה שמלא דברים קורים בצפת בלעדי (אני לא!!)

אני בוכה.

זה בסדר לבכות אומרים כולם, אני גם חושבת ככה. המשפיעה שלי חושבת שזה עוזר לגידול ילדים (זה מראה על רכות הבכי, על יכולת להיות אישה).
אני בסדר עם זה שאני בוכה (אני לא!!!! )

אני כועסת עלי. למה אני לוקחת כל כך קשה דברים? למה אני רגישה כל כך? למה סיטואציות חיים פשוטות מורכבות לי? למה אני מדיי הרבה בוכה? מדי הרבה צריכה תמיכה ולהשען על אחרים ולהזדקק להם
והכעס על האנושיות שבי, על הרגשות הגיוניים והנורמלים שאני מרגישה (בהתחשב במצב ובזמן), מדרדר את הבכי שלי להיסטריה שרק מגבירה את הכעס שלי על מי שאני והסערה הרגשית נהיית דומה להוריקן בשדות הבור של אמריקה.
באיזשהו שלב אני מתייאשת מעצמי סופית. ניגשת לחברה שלי, מבקשת עזרה, בוכה לה את נשמתי.

אני בסדר עם זה שאני בוכה לחברה שלי ( אני לא. משגע אותי שאני חלשה כל כך).
בארבע לפנות בוקר אני רגועה לגמרי. חברה שלי סבבה עם הבכי – בשביל זה יש חברות, היא אומרת לי. אני מחייכת, שולחת להקב"ה תודה ענקית על איך שהוא דואג לי כל הזמן ושולח לי פתרון לכל אתגר.

*

סבל פנימי יכול לנבוע מהתנגדות למציאות. הסיטואציה שתיארתי לכן, היא אחת מני רבות שקרו לי. היום אני יותר מאוזנת, ויודעת להרגיע את עצמי ולומדת למנוע מצבי קיצון (למשל – ללכת לישון מוקדם, יש לכם מושג כמה זה עוזר לבריאות רגשית?)
בעבר זה היה קורה לי הרבה יותר.

יש משהו שקורה, ואתה לא מסוגל להכיל אותו, לא מסוגל עם מי שאתה. לא מסוגל עם האנשים שסביבך, עם מה שקורה. אתה מתנגד.
זה יוצר סבל פנימי, ההתנגדות הזו.
כי יש את הבעיה – (נפגעתי / אני בלחץ /כואב לי)
ויש את האשמה על הבעיה – כמו לשים את הבעיה בחזקת שתיים (הכעס העצמי על שהעזתי להפגע, הלחץ מעצם העובדה שאני לחוצה, ההיסטריה מעצם זה שכואב לי)

ההיסטריה מהבעיה, החוסר קבלה שלה, מנפח אותה, מעצים אותה מאוד מאוד מאוד.
אם אני כועסת על עצמי שאני רגישה – זה גורם לי להיות רגישה הרבה יותר.
למען האמת שצריכה להאמר – זה סוג של אגאויסטיות מסויימת.

הקב"ה ברא אותנו אנושיים. לכל אחד יש את האזור המסוים בחיים שלו שהוא 'לא מושלם' בלשון המעטה. שהוא צריך תיקון.
ככה ה' רצה את החיים שלי עם (איקס דבליו או לא משנה – אצלי – רגישות יתר) תקבלי אותם חומד. ככה הוא רצה אותם. ככה הוא רצה אותך, ככה הוא יודע שהכי טוב. מי את שתגידי אחרת?
צריכה להיות לנו איזושהי ענווה מול המציאות, מול איך שהקב"ה מנהל לנו את החיים.

החיים שלנו הם לא מושלמים, ככה ה' רצה, שאנחנו נהיה אלה שנתקן אותם. צריך לקבל את החוסר מושלמות הזה. ה' מנהל את העולם הוא יודע מה הכי טוב. הוא הכי דואג לי מכולם ואם הוא יצר אותי ככה הוא כנראה יודע מה הוא עושה – אני בריה שלו, אני חלק ממנו, גם הפשלות שלי הם בעצם – שלו.
למה לכעוס על מי שאנחנו? על החיים שלנו?
כשמקבלים אותם, את החיים, אותנו, את הפשלות – אפשר להתחיל לתקן ולשנות.

*

זה בסדר לבכות לחברה, זה הגיוני שאת חלשה, זה אנושי. ה' רצה אותנו לא מושלמים. ה' גם אף פעם לא משאיר אותנו לטבוע בתוך החוסר מושלמות של החיים שלנו, הוא תמיד עוזר. הוא תמיד תמיד שם.

ההבנה הזו, שזו אני, מובילה אותי לשתי שאלות:
1. לכל תכונה יש שני צדדים, לכל מטבע גם. הרגישות שלי יכולה לעזור לי לחיות את הקב"ה יותר, יש לה גם הרבה צדדים טובים, מה הם?
2. איך את מתמודדת עם הדבר הזה? איך את יכולה לעזור לעצמך בתוכו?

התשובות כתובות לי במחברת – מוזמנת לגלות איך מה שהכי מפריע לך – הוא בעצם הכלי הכי גדול שלך  להתקדם.