פעם בחיים

מותר, אפשר.
זה עבר.
כמו עלה נתלש.
דף שהתפורר, והתפזר ברוח.
זה חלף, כמה שלא רציתי לגעת.
זה נגע. ואולי יום אחד אדע את הסיבה,
כמו טוש זוהר עוברת. על מיליוני שורות.
מה חשוב ומה לא, פשוט עוברת הלאה.
כדי לא לראות, כדי לא להיות.
אותו אדם.
אותה סיבה.
אותו גבול. אותה מידה.
רציתי להגיד כלומר לשמוע.
שאני אהובה תמיד, לא משנה מה ואיך.
אני מוערכת ומסופקת תמיד, זאת אומרת,
למדתי איך.
איך להסביר לעצמי.
להגשים את חלומי.
לנשום לתוך תוכי.
לראות את האחר.
למצוא את הסיבה לקום.
לחפש את סיבת היותי ביקום.
כאילו אין מלבדי כלום.
כי בשבילי נברא העולם,
כמו כולם,
לחשוב ולדעת.
לנסות לגעת.
במחשבה.
להרגיש את התחושה הזו,
של הלבד.
אבל אתה כל כך ביחד.
לנשום את הרגע הזה.
החסר.
השלם.
החצוי,
התבנית הזאת.
שאת שלמה ולא מושלמת.
יפה, ולא מכוערת.
אוהבת, ולא תמיד נאהבת.
נפגעת. למרות שאת לא רוצה להיפגע.
וזה מתסכל נורא.
כי את מנסה לא להימשך לאדמה.
ואת יודעת שאת בן אדם מאוד מקורקע.
אבל אנשים שולחים לך חיצים לתוך הנשמה.
ופשוט.
אני. לא. יודעת.
איך להחליק. לא להיעלב.
לא להישבר.
פשוט לא לקחת ללב.
מחכה שמישהו ילמד אותי.
כי כבר ניסיתי.
באמת.
וזה עבד לתקופה, אבל רק כשראיתי.
וזה עשה אותי חסינה, אבל בדממה.
בסופו של יום.
אני אותו אדם.
שנפגע מכל דבר טיפשי.
שלועג לעצמו על כך.
בן אדם כל כך לא מציאותי.
רוצה לרצות, לא להיפגע.
אבל זה פשוט קורה.
כשאני לא בכוננות.
ואני נרדמת על המשמר.
כל החומה הגבוהה,
נשמטת אט אט.
ואז.
אני נשארת לבד.
בודדה במערכה.
ובעצם?
לא בטוחה שעוד מישהו אמור להיות לצידי.
יודעת שאמורה להגן על עצמי.
אבל לרוב פורשת.
ונפגעת.
ומדממת.
ושוב.
חובשת.
לא מקצועי.
אבל זה גם משהו.
לפחות, שאנשים לא יראו את הדם.
מספיק אני כאובה.
עצובה.
שלא יראו אותו ה׳.
שלא יראו אותי.
לפעמים. אתה כל כך לא מובן.
אני מצומצמת מדי להבין.
וגדולה מכדי להכיל.
תן בי אמון. אמונה.
אפשר לי להיות איתך. עם נשמה.
רוצה לחשוב אלוקות. לנשום אותך.
להרגיש באמת הפנימית שלי,
את המסלול שהכנת.
במיוחד.
מחכה לך.