פאנצ'

בהנאה??
הוא ישב לו במקומו, ממתין בציפיה דרוכה לרגע הגורלי.
הקראת גזר הדין. הוא פקק את אצבעותיו בעדינות, שלא ידע שקיימת בו, מעווה את פניו הקמוטות במתח.
כן, הוא היה קמוט, וזקן. זקן שתקן, שאפחד לא מתייחס אליו, ולא צריך אותו.
הוא סבל מזה נוראות אך לא פצה פה. כזה היה וכזה ישאר. זנוח. בקצה.

***

היא נאנחה, מילי. דפקה על השולחן ביד חזקה, מניחה לצמיד המוזהב לגלוש על הרצפה בקול צלצול עדין. הכל היה באשמתו, הזקן המוזר הזה, שפניו כבר הצהיבו והתקלפו מרוב שנים, ושערות אפרוריות כבר מזמן לא נראו על ראשו.
בגללו השולחן רועד עכשיו.
בגללו פניה של מילי מלאות זעם.
ובגללו הכל השתבש.
מה היא רצתה להכין?? סך הכל סלט. סלט פשוט. עגבניה ומלפפון קצוצים דק. עם תיבול כמו שהיא אוהבת.
אבל הוא הרס. את הכל. הזקן הזנוח. בקצה.

*

הוא נאנח, הזקן. יודע בתת מודע, או בעצם במודע עצמו, שהוא בעיה, בעיה אחת גדולה. היה עדיף שהוא לא היה נמצא פה, במקום הזה, שבו לא אוהבים אותו כל כך. אבל לא היה לו מה לעשות. אפילו את השם שלו החליטו לו לבד, בלי שנותנים לו אפשרות להביע דעה, או להתנגד.
ולכן, מ'הבחירות הגורליות' לשמו, ועד היום, כולם קוראים לו מיסטר מני.
זה לא היה השם האמיתי שלו, אבל זה לא שינה לאף אחד. ככה הם החליטו לקרוא לו, וככה זה ישאר. כי הרי הוא זקן. זנוח. בקצה.

*

הוא נאנח, דני. חושב על הזקן, שהתנחל בביתם מ–אפחד לא יודע ממתי, אבל בטוח זה היה ממזמן.
הוא אהב אותו, למרות שכולם מסביב לעגו, ואמרו שלא. לא. ולא.
הוא לא צעיר.
הוא לא נחמד.
הוא לא חביב.
בקיצור, לא אחד גדול.
הוא תמיד התקרב אליו, ניגש למקומו השכוח,שאף בהנאה מועטה את הריח, קיווה שיהיה בו תועלת, שאנשים יעיפו עליו מבט מדי פעם, שירגישו שהוא נוכח, אבל כלום. מיסטר מני נשאר הזקן הזנוח. בקצה.

*

היא נאנחה, גלי. בעצמה לא מבינה למה. סך הכל ילדונת בת חמש, וכבר עם מושגים.
היא קלטה בחושיה הדקים, שאת מיסטר מני אף אחד לא אוהב, ולא יאהב. חוץ, אולי, מדני.
לכן השתדלה תמיד להתרחק ממנו, מסבירה לעצמה שזה בסדר, כי הוא כזה מין מוזר, שכוח. זקן. זנוח. בקצה.

**

הם המשיכו כך בשגרה, עם המטלות היומיומיות, עם העבודה הבלתי-פוסקת. הזקן נדחה לקצה הכי
רחוק בראש, מהבהב מידי פעם, ודורש את קיומו.

מילי נהייתה בנתיים, סמנריסטית מוצלחת.
דני עלה לכיתה ח', והתכונן לישיבה.

גלי הקטנה, גדלה. ולמדה בכיתה ב'.

כולם שכחו ממיסטר מני, עד שיום אחד, בנקיונות לפסח, הוא עלה לתודעה.
הם הבריקו את המקרר, כשמילי עם פנים חמוצות כלימון, מנצחת על המלאכה. הם הסתובבו בפתאומיות, כשראו אותו. הוא נשאר אותו אחד, מיסטר מני 'הזכור לרע', אותו זָקֵן, אותן פנים קמוטות, אותו אחד זנוח. בקצה.
זהו. הם החליטו. או יותר נכון לומר, מילי החליטה, לחתום סופית מה יקרה איתו, ומה יהיה גורלו.
כי בבית שלהם, הם לא רצו שישאר. חוץ מדני. אולי.

*

הם הקימו 'בית משפט' בשביל זה. סתם לשעשוע.
מילי, כמובן הייתה השופטת. דני זרק על כתפיה גלימה מסומרטטת, ונתן לה רמקול, ממלפפון.
גלי הייתה התובעת, ודני היה הסנגור, הנתבע. העורך-דין של המיסטר.
התובעת גלי נעמדה, מרצה בקול חמוד את טענותיה על מיסטר מני.
"הוא כבר אצלנו מ–ל–אאא זמן וכבר נמאס לנו ממנו, אז למה הוא לא הולך??" צייצה.
"זה הבית שלנו ולא שלו. אפחד לא צריך אותו. שיל–" .
דני נעמד באחת, קוטע את הנאום.
"מתנגד!" הוא הכריז, "מיסטר מני היה זקן רחום, ואהבנו אותו, זתומרת אני אוהב אותו, אבל בדיוק כמו שגלי אמרה שכ–ולםם לא אוהבים אותו, בלי הוכחות, אני אומר שכולם אוהבים אותו, גם בלי הוכחות!! הוא סיים בהתנשפות, צונח על הכיסא מהנאום המאומץ.
מילי כחכחה למיקרפונה המדומה, ואמרה ברשמיות "השופטים יוצאים לזמן התייעצות, שלאחריו יצא לאור פסק הדין".
גלי ודני פרצו בצחוק משותף, מהוסה, כשנכנסה מילי לחדר אחר ברצינות, לחשוב על 'פסק הדין'. כשהגלימה, הסדין, מונחת על כתפיה ברישול. זולגת על הרצפה אחריה, והמללפון אחוז בחוזקה בידה.
'הרעיון של הבית משפט היה כל כך מוצלח! לשבור ככה אחר צהריים משעמם ושגרתי של לפני פסח, ולהנות!' הם חשבו, משועשעים.

**

בכל הזמן הזה, הם שכחו לבדוק מה קורה עם הזקן. הפרקליט.

הוא ישב לו במקומו, ממתין בציפיה דרוכה לרגע הגורלי. הקראת גזר הדין. הוא פקק את אצבעותיו בעדינות, שלא ידע שקיימת בו, מעווה את פניו הקמוטות במתח.

*

השופטת נכנסה.
שקט הושלך ביציע, שהיה שָקֵט גם ככה, מחוסר מתנדבים שישבו בקהל.
דני וגלי נעמדו, משפילים מבטם בדממה, מצפים למילי שתכריז בעצמה, במקום המזכירה שלא קיימת, את ה'אפשר להתיישב'.
לאחר שניותיים, כשמילי אכן עשתה זאת כמצופה, היא נעמדה, כשבידה האחת דף מאולתר, שעליו כתבה את פסק הדין; וביד השניה שכן המלפפון.

כחכוח קל, והיא הייתה מוכנה להתחיל.
"ובכן" אמרה בקול עמוק, כיאה לשופטת 'מנוסה' שכמותה.
"זהו תיק מספר 48736 בעניינו של מיסטר מני".
"פסק הדין שהוחלט, לאחר שיקולים רבים, מחשבות רבות, והתחשבות בטענות שני הצדדים, הוא.."
את המתח שנפל בחדר, אפשר היה לחתוך בסכין.
זאת אומרת, רק מיסטר מני יכל לחתוך אותו. חבל שלמיסטר מני לא היה סכין, והמתח נשאר שלם. כלומר, תלוי.
הילדים לקחו את כל הקטע הזה בעליזות, ואפילו בשעשוע.

מילי המשיכה. "ובכן, פסק הדין הוא, שמיסטר מני יועף אחר כבוד מביתנו, ישר לפח האשפה הגדול. הגיע הזמן" סיימה, והורתה לאחיה בקריצת עין לבצע זאת.

והם הלכו למקרר, הוציאו את מיסטר מני, וזרקו אותו בתוך שקית אטומה היטב, הישר למקום הראוי לו, לפח.
כן, כי הוא היה בסך הכל לימון ישן, רקוב. זנוח. בקצה.