עצבים עצבים וצחוק

אופס!! שברתי ת'קיר!! סתם סתם, לא הצלחתי.
המורה להיסטוריה הביאה מטלה במחשב.
המורה לאזרחות הביאה עוד מטלה.
ומחר יש לי מבחן.
איזה כיף!
עד שאחותי מפנה את המחשב בחדר – אין אינטרנט.
מה עושים?!
במחשב אחר יושב אח שלי וכותב סיפור (וזה בכלל עניין רגיש. מה לילד קטן כל כך ולכתיבת סיפורים? באמת שאני לא מצליחה להבין אותו).
אז אני משכנעת אותו והוא בטוב ליבו (אהממ) מסכים לסיים את הקטע ולהביא לי.
ואז אני נוגעת בעכבר (לא החיה הקטנה שהחתולה אוכלת. עכבר של מחשב), ואח שלי מחליט שזה מפריע לו.
תאמינו לי שלא לחצתי על כלום!!! הוא היה יכול להמשיך להקליד בלי שום בעיה.
אבל אז הוא צעק.
ואמא שלי באה וצעקה גם.
ואני ברחתי לחדר.
אחותי לקחה לי את הטלפון (ברשותי כמובן), ונותרתי בחדר עם דלת טרוקה מאחוריי, בלגן בעיניים, חום נורא ומחשב – בלי אינטרנט, כאמור לעיל.
הדלקתי ופתחתי וסגרתי וכיביתי שוב את המחשב, כאילו שפתאום יקרה נס. אבל נס לא קרה. אין אינטרנט. אז פתחתי את הדלת במקום והלכתי למטבח.
והתקרבתי לארון.
ופתחתי אותו.
לקחתי שוקולד ורצתי חזרה לחדר.
אני יודעת להתמודד מקסים עם עצבים לא?
כנראה שלא.
כי השוקולד לא כל כך עזר ונשארתי עצבנית.
לי ולעצביי יש היסטוריה ארוכה כל כך שחשבתי לכתוב עליהם בלוג, אבל לא היה לי זמן כי מישהו קרא לי "בואי כבר לעשות כלים!".
יש. כלים. אולי אני גם יעלה לפח ויעשה ספונג'ה? בכלל הכי טוב יהיה אם תבקשו ממני להכין אוכל לכולם ולהשקות את העציצים. ואם ממש בא לכם, אני מוכנה להרדים את האח הקטן ולזה שמעליו להקריא סיפור.
אבל לא הקראתי סיפור ולא הרדמתי. לא השקתי את העציצים ולא הכנתי אוכל לאף אחד. לא עשיתי ספונג'ה ולא עליתי לפח.
וכמובן – גם לא עשיתי כלים.
במקום זה ישבתי על המיטה ובהיתי בתקרה.
ובגלל שאני לא אוהבת לבהות, משהו התחיל להפריע לי.
מה עכשיו?
נו, ננסה שוב ת'מחשב.
אבל עדיין לא קרה הנס והאינטרנט לא חזר.
אז פתחתי דף וורד, ופרקתי את עצביי בעדינות הולמת,
והנה – התוצאה פה לפניכם.
רק אזהרה קטנה – אל תיקחו אותי ברצינות.

אני באמת עצבנית אבל שאני קוראת את הפוסט הזה אני רק צוחקת.

תצחקו גם.