מישהו דופק על הדלת.
אני מתיישבת על המיטה. מכניסה במהירות את בלוק הציור והעפרון מתחת לכרית.
שרק לא יראו אילו דברים מוזרים הולכים לי שם…
בעצם, הכל מוזר עכשיו. ולא מובן….
בחורה גבוהה, עם גולגול תלתלים שחורים נכנסת אל החדר.
"ליאלללללל" היא מחבקת אותי "לב שלייייי, התגעגעתייייי"
אני משתחררת מעט מהחיבוק, מסתכלת עליה.
וואי. איזה עיניים עמוקות יש לה. מרגיש לי כאילו אני מכירה אותן.
"אה.. כן…" אני מריצה בראש שמות אקראים, אולי זה יזכיר לי, למי מכל הדמויות החדשות שראיתי, מאז השחרור, היא שייכת.
"נו דפוקה שלי, מה יש לך?" היא שולחת יד אל פניי, מוחצת חזק את לחיי "זאת אני!!!!"
אווצ',. מה היא עושה? אבל זה נעים לי. למה שיהיה לי נעים, ומי היא בכלל.
רגע, הגב שלה מתיישר פתאום. "בעצם…"
אה? וואי קשה לי להבין מה היא רוצה.
"בעצם… את… את לא…. אמורה…"
"לזכור אותך" אני משלימה אותה.
אני שולחת עוד מבט אל העיניים שלה. ובאופן מוזר אני אוהבת אותן. אותה.
"וזהו" אמא מוזגת לי עוד מיץ אדום לכוס. "אבא שמע בום, הוא רץ לשם מיד, וככה מצאנו אותך"
היא מסתכלת על אבא. שרק יושב ומהנן לעצמו.
"איך ככה" איך. התמונה הולכת ומתחברת לי, כסיפור.
אני לא זוכרת אותו בתור חוויה, ובכל זאת, הצורך הנואש הזה להשלים עוד פיסת מידע, ועוד אחת….
"ככה…" אמא לוקחת נשימה "ככה… מחוסרת הכרה" היא מורידה את הראש.
שקט כבד עובר ביננו, מלפף אותנו בערפל שקוף וסמיך.
"אבל איך" אני מנסה לשאול שוב, יודעת שלא קל להם לתאר לי הכל. אבל אני חייבת. "איך זה קרה?"
"אנחנו לא יודעים בדיוק" אמא מסתכלת עליי "כשאבא הגיע לחצר כבר שכבת עם הראש על הרצפה, ורגל אחת תקועה בבד המפוספס של הערסל"
לא. לא. "לאאאאאאא" משהו בתוכי צועק פתאום" לאאא, לאאא לאאאא" אני בוכה, זורקת את הכוס על הרצפה, מנערת את הראש. "לאאאא, אני סתם אמרתי לתילייייי, לאאאאאאא"
אני מתפרקת לגמרי, נשכבת על הספה ובועטת באוויר. "תילייייייי, אני סתם אמרתי לךךך" אני קורעת את קצות החולצה שלי, חולצה לבנה. אדומה מהמיץ וספוגה מדמעות. "לאאאאאאאא, תילי, אני מבטיחה לךךךךךך" אני דופקת את הראש בכרית. לא מוכנה לקום, או להרים מבט.
"לב שליייי" שוב הבחורה עם התלתלים נכנסת לחדר שלי. רצה אליי. "מה קרה??? מה סתם אמרת לי??"
"אני לא אמרתי לך, אני אמרתי לתילי" אני זורקת אליה מבט קפוא. לא מסוגלת לראות אף אחד. לא עכשיו ולא אף פעם.
שוב העיניים שלה, החומות, מסתכלות עליי. שוב אני לא מבינה מה אני מרגישה.
"ליאלי, יפה שלי, את אמרת את זה לי… אני תילי" דמעה גדולה זולגת ממנה אל ידי.
אני מסתכלת עליה. "את… את תילי?" הנשימה שלי נהיית קצרה.
"כן… ליאל… אני תילי, אני חברה שלך, מהקבוצה… זוכרת?" היא מתקרבת אליי "היינו ביחד בסטודיו של תמר"
מה???
"סליחה" הבחורה, כלומר, תילי, נאנחת לעצמה. "לא משנה זה הרבה מדי לעכשיו" היא בולעת רוק "העיקר זה שאני מכירה אותך, ואת אותי…. איך היינו אומרות?" היא מסתכלת אליי, מחפשת חיוך קטן, משהו. "מכירות מתוך קפיצה"
"אה…" וואו. לא ידעתי. כאילו, לא זכרתי.
"אז מה… מה סתם אמרת לי, ליאל?"
"אני לא יודעת…" וזה קשה לי.
"משהו שקשור לנפילה? אמא שלך אמרה לי שצעקת את השם שלי כשהם סיפרו איך נפלת מהערסל…."
אה. אההה. אה???
"נכון, נכון, נכון, נכון, נכון, לא. כן. נכון. לאאא. תילי. לאאא. את מאמינה לי"
אני נושמת קצר. האור מציק לי פתאום ממש. אני מתיישבת. מחזיקה את הראש.
"תצאי מהחדר" אני מכסה את עצמי עד מעל הראש. "אני יודעת מה את חושבת"
"ליאל, בבקשה תסבירי לי מה אני יודעת?"
"שבקשתי שתלכי".
תילי הלכה. אבל אני נשארתי. במיטה. בחדר שלי.
תילי התקשרה. ניסתה להגיע אליי.
ואני שתקתי. שתקתי את המחשבות שלי. את הפחד הגדול הזה שעטף אותי.
את התחושה השוברת הזאת, שהיא יודעת.
אוף. למה? למה הייתי צריכה להגיד את זה?
מה חשבתי?? אז… בגלל משבר אחד קטן, או גדול, או ענק, שבאמת הכניס אותי באותו זמן ללופ מטורף, הייתי צריכה להגיד את זה??
למה? למה גרמתי לבנ"א היחיד בעולם, שאיתו העזתי לדבר באמת, לעזוב אותי.
לחשוב עליי…. שאני….
אבל אני סתם אמרתי לה. אוףףףףף.
בסוף נשברנו. תילי הגיעה אליי. התיישבה על הרצפה ליד המיטה שלי,
והכריזה שהיא לא זזה משם עד שאני לא מסבירה לה.
"ליאל אני… אני רוצה לדעת, אני רוצה להבין מה את מרגישה, מה את חושבת, מה קשה לך…" דמעות זולגות על שתי לחייה, ועוד דמעות. ועוד… "אני אוהבת אותך, וקשה לי ככה. קשה לי לאבד אותך, אני אוהבת אותך, ואני בוכה כל יום מלראות אותך ככה, ולדעת שאולי אני אשמה בזה… ואין לי מושג במה" היא מניחה את הראש על המיטה שלי. ובוכה, בוכה….. ואני בוכה בפנים, בתוך השמיכה…
"ליאלי בבקשההה" היא מנסה למשוך מעט את השמיכה מעליי "אני לא יכולה לאבד חברה כמוך, בבקשה, בשבילי. את אולי לא זוכרת, אבל את היית בשבילי יותר מחברה. את היית איתי בתקופות הכי שחורות שלי, בבקשה אל תתני ל… למשהו, הלא ברור הזה, להפריד ביננו. אני צריכה אותך"
התיישבתי. העיניים שלי הנפוחות תקועות ברצפה.
סיפרתי לה.
כמה פרדוקסלי, דוקא אני, שאיבדתי את הזיכרון, זכרתי את זה יותר טוב ממנה.
אבל כל המציאות הזאת הפוכה, מכל כיוון.
זה היה אחרי שיעור ספורט אחד. אני זוכרת שלבשתי שחור עם פס לבן.
ואת אמרת לי שטוב לראות את הלבן בקצה האפילה.
צחקתי. לא באמת.
את עצרת מללכת. גררת אותי לספסל בתחנה.
"אההה, הלווו?" נפנת מול הפרצוף שלי ביד "הכל טוב, לא אמרנו די לנחיתות הזאת?"
"זאת לא נחיתות, תילי" דפקתי עם הבקבוק על התיק.
"אז…?"
"אז…"
"דיכאון" אמרנו שתינו ביחד. ולרגע אחד צחקתי באמת.
שתינו ידענו שזה לא באמת דיכאון. ולא כל משבר הופך אותך לדכאונית.
אבל עם תילי, דברנו חופשי. צחקנו על החיים, ועל המוות.
צחקנו. כי לא באמת התכוונו. סתם אמרנו. שתי בחורות צעירות, רגילות, שמחות.
שלאחת מהן זכרון אחד שחור. שחור מאוד.
"את יודעת מה" קמתי פתאום "בואי נסכם שמה שהכי הייתי רוצה עכשיו, זה לקבל מכה בראש ופשוט לשכוח שזה פעם קרה"
תילי הסתכלה עליי. "ליאל, לא הגזמת?"
"סמכי עליי" קרצתי לה. ידעתי שזאת סתם הצהרה. "חוצמזה אני ספורטאית, אני חזקה. אני הולכת לעבור את התקופה הזאת כמו גיבורה" צחקתי לה מול האף. והיא בתגובה מחצה את לחיי ואמרה "אני שונאת אותך אהבת עולם"
והמשכנו ללכת.
וואו. שקט. רק המחשבות דוהרות עכשיו. ואנחנו לא צריכות לדבר, כדי לדעת ששתינו חושבות אותו דבר.
"תילי" הקול שלי שבור "את מאמינה לי? מאמינה שלא עשיתי את זה בכוונה, ושמה שאמרתי אז זה היה סתם?" אני נושכת שפתיים.
"מה את חושבת…. אני מאמינה לך?" היא הסתכלה אליי. מחכה.
המבט שלי מצטלב בשלה.
והיו שם המון מילים. אז לא עניתי.
רק אמרתי
"תודה".
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
7 תגובות
קראתי בשקיקהההה
את כותבת מהמםם חובה המשך אני במתחח
תודההה
אהמ נחשוב על המשך 🙂
תמשיכי לנו את ה..דבר המושלם הזהה??
בעז"ה… עשיתן לי חשק להמשיך אותו
תודה ❤️
אמא'להה את כותבת מושלםםםם הסיפור מטורףף
תודה רבהההה ❤️❤️
ווואו, וואו, וואו 😯
את מטורפתת!!
סיפור מושלםם 💗