*סיפור אמיתי*

טיפול ראישון-
"טוב, מאשי הגזמת!
כבר חמש!
יוצאים…" אמרה אמא כבר בלי סבלנות..
אנחנו מאחרות, ולא נעים…
נכנסת לאוטו
בלי חשק

"הגענו!"
"שם יש שביל, לכי וכבר תראי לאיפה ליכנס"
ואמא נסעה.
—-
צועדת בשביל, מאוססת.
'אני לא מבינה, למה הייתי צריכה ללכת לפה בכלל?!' הרהרתי
חוששת, דאוגה, עצובה ומצוברחת
צועדת בשביל לטיפול.
ובלי חשק,
נכנסת.
'חדר יפה' הרהרתי
שתי כורסאות כטיפה נאות, בצבע כחול קהה.
בניהן עמד שולחן ברזל /זכוכית עגול,
עליו מונחים מחברת ספירלה תכלת, ועט צהוב.
ושני בקבוקי שתיה אישיים.
על הרצפה היה פרוס שטיח קש, אך נעים למגע.
בהיר ועגול.
עציץ חמוד ניצב על יד הדלת היפה.
הקירות היו מסוידים בלבן מבריק,
שגרם לחדר להראות בהיר ומעוצב.
'נחמד' חושבת
"ברוכה הבאה" היא אמרה
מצניחה אותי למציאות.
אני מתיישבת בחשש.
"שלום קוראים לי גילי כהנא, איך קוראים לך"?
"מאשי". עניתי
נזכרת בהחלטתי לא לשתף פעולה
ומבצעת.
"מה את רוצה שנעשה יחד?"
שתיקה.
"מה את אוהבת לעשות?" ניסתה שוב.
"לנגן". עניתי
הבטתי בה במבט חטוף ללא כל חיוך על פניי.
"את אוהבת לשחק"?
ראיתי שהיא מנסה לפתח איתי שיחה
אך אני עקשנית, לא רוצה
"לא".
היא שאלה עוד כמה שאלות,
עניתי רק מה שרציתי לענות.
אך יבש.
היה לי רע.
'לא רוצה להיות כאן'! זעקתי בעלם קול
'לא טוב לי כאן'! זעק בתוכי עוד קול
מתנענעת אני באי נוחות.
לא היה לי טוב.

—-

מאשי מספרת:
נזכרת אני בשולמית,
שולמית היא מטפלת רגשית שקראתי עליה באיזה ספר,
היא היתה רשעית!
ניסיתי לדחוק את המחשבה הזאת.
שהן דומות, ולא כ"כ הצלחתי…
'שולמית לא אמיתית היא רק בספר' הזכרתי לעצמי
'ושולמית היא אכזרית וגילי סתם אישה, גילי לא רעה'
ניסיתי לשכנע את עצמי.
אבל עדין הרגשתי שהיא לא מה שאני צריכה!
היא, לא כשירה להיות המטפלת שלי.
אני צריכה שהיא תבין אותי,
שתהיה צעירה.
שהרגישה את הדור שלנו, לפחות בטיפה!
אחרי הטיפול, בנסיעה הביתה:
יצאתי מהטיפול.
ישר עובר לי במח צמד המילים 'ברוך שפטרנו'
נכנסת למכונית ו… ביוש למקום הנורא הזה!
פתאום אני מרגישה תחושה כזאת- חמצמצה
וחששות עלו אחריה
אולי היא נפגעה שהתעלמתי משאלותיה?
ואולי היא מאוכזבת שלא חייכתי אליה?
ואולי היא כועסת שבזבזתי את הזמן בשתיקה?
ועוד חששות מלאו אותי
'הנחמדות שלך טבע'. הרהרתי
'והכל זה בהשמתך'! קול לחש לי

—-

באמצע הדרך מאשי רואה שאימה אינה נוסעת לכיוון הבית
ושאלה: "לאיפה נוסעים"?
"לטיילת" ומעט שימחה מזדחלת לליבה
בטיילת יש נוף מהממם, המשקיף לים. רוח נעימה נושבת והאוויר מרעמן ונעים!
ויש דשא שכיף לשבת עליו.
"ראיתי שלא כ"כ יצאת מרוצה" אמרה אמא, ספק לעצמה ספק למלכי
תוך כדי שהיא מביט אל הנוף האין סופי
"והחלטתי לקחת אותך לרגע של פינוק". עכשיו היא מביטה מבט קטנטן לכיוון שלי מאשי
לאמא של מאשי יש מנהג לקחת מדי פעם אחת מבנותיה
ולקנות לה משהו טעים, ולדבר.
למאשי הכי כיף זה סתם להשתעמם,
אימה קנתה להן טילון וישבו להן מול הים
"מה היה שם"? שאלה באגביות
"סתם חרטטה במוח עם שאלות מטופשות". עניתי, תוך כדי שאני עוקבת אחר הגלים המתנפצים
"מה לדוגמה"?
"היא שאלה אם אני אוהבת לשחק".
"ומה ענית לה"? שאלה בחיוך שיודע את התשובה
"שאני לא אוהבת" מאשי מחזירה מבט לאימה,
"יאללה די כבר עם השאלות האלה בואי נצטלם"!
מאשי מתחילה לצלם את השקיעה,
ואמה מצלמת אותה.
השקיעה בים היא עם גוונים מטריפים!
צבעי הכחול והכתום, וורוד והלבן
צהוב, אדום, וסגול משתלבים מהממם עם הים
רק לראות את זה יוצר מרגוע לנפש
שמחה ושלווה
ושוב ריצד בעניי מאשי זיק של שמחה.