סבתא בישלה דייסה

לאכול את הדייסה שבישלתי
עוד משהי פה מבשלת דייסה בתדירות גבוהה?

אם כן, יש לי פה מתכון.
 

אני אלופה בדייסות
אלופה
תגידו שזה מאכל של זקנים
נכון, אני זקנה בחכמה.
הדייסות שלי בדרך כלל נשרפות קצת למטה
אבל עם קינמון וסוכר, זה מעדן מלכים.

יש לי בעיה אחת
אי אפשר לחיות על דייסות.
המזווה שלי מלא בצנצנות דייסה
גם המקרר והחלק השמאלי של הארון בגדים
כל פעם שהלב שלי מתכווץ, אני הולכת לכיריים מדליקה את האש ומבשלת דייסה.
והחיים מורכבים בדרך כלל, ובשביל שהגוף שלי יתפקד כראוי הלב חייב להתכווץ, אי לכך ובהתאם לזאת אני מבשלת דייסות עשרים וארבע שש.

מכירות את הביטוי, תאכל את הדייסה שבישלת בעצמך?
הוא נאמר עליי, ואני כבר פיתחתי אלרגיה לשיבולת שועל. והאובססיה שלי חקוקה לי במצח ואני ממשיכה לבשל דייסות עד שהבית שלי יתמלא כולו.
עכשיו אני שוכבת במיטה
רעבה – כי נמאס לי לאכול דייסות
עייפה – כי נמאס לי לבשל דייסות
וכל מחסני הדייסות שלי מסריחים.
אלוקים, מה אני אמורה לעשות כשהמציאות כל כך מזמינה לבשל?
טיפה של דייסה נפלה לי על הראש, ונמאס לי.

יש לי שתי ברירות
לאכול את הדייסות, כדי שיתפנה מקום בבית, ועל הדרך קצת לאוורר אותו
להשאיר את הדייסות להצחין ולאכול משהו נורמלי.
אין לי דברים נורמלים בבית, אוף
אני בולעת בקושי את הדייסה רק כדי לא לגווע ברעב, הקינמון שבדרך כלל עוזר, לוחץ לי על נקודה רגישה
ואני מקיאה את נשמתי.
צנחתי על המיטה בהתמוטטות עצבים

***

התעוררתי לבית נקי, עם ניחוח קלוש של לבנדר ועל השידה המתינה לי בסבלנות צלחת מרק.
מי עשה את זה תהייתי.
איפה הדייסות שלי?! שמעתי צרחה, וקלטתי שאני בכבודי ובעצמי צרחתי.
דמות כלשהי התקרבה לפתח.
מה עשית לי, צעקתי לה, אני לא סולחת לך, את יודעת כמה אנרגיה השקעתי בדייסות האלה!
איבדתי את השליטה על רגשותיי (וזה לא קורה הרבה) ומיררתי בבכי, היסטרי.
הדמות שתקה והביטה בי, היא המתינה עד שהסערה תחלוף.
טבען של סערות לחלוף ואני שכבתי עם פנים נפוחות ועיניים אדומות במיטה, בוכה את אובדן הדייסות, את המאמץ המיותר, את הפח זבל שחייתי בו.
התפקחתי. אולי זה הלבנדר שגרם לי להבין שכדאי לי להפסיק לבכות ולמרות שאני מרגישה בכף הקלע, הוקל לי משום מה.

את רוצה לחיות טוב, להיות שמחה, נכון? שאלה הדמות.
הנהנתי
הדייסות הביאו לך אושר?
האמת המרה היא שמזמן רציתי להפסיק עם הדייסות וקשה לי איתן נורא. אבל גם אם הדמות ההזויה הזאת הגיעה לפה, לא מגיע לה להיכנס ללב שלי עוד.
הנהנתי שוב.
בטוח? היא שאלה
הבכי החוזר שלי היה תשובה מוחצת.

****

ואז עברנו תהליך והבנתי שבשביל לחיות טוב יותר אני צריכה לתת לאנשים להיכנס ללב שלי, להתעסק עם דייסות רק כדי למכור אותן, לרכב על הגל.
לנשום עמוק, להרפות, לתת למשהו אחר לנהל את העניינים ולתת ללב להיתכווץ בנחת.
להביט למציאות בעיניים.

****

 
אם תחליפו את המילה דייסה, במילים רגשות, או במחשבות וסיבוכי שכל אני חושבת שתתקבל תמונה די ברורה על הנפש שלי כיום.

אז אולי זה הטבע שלי, לחיות את התאוריה, לטבוע בבלבול, להדחיק רגשות ולשלוט בעצמי כשבתכל'ס אני לא שולטת על שום דבר.

וזה כולל את כל תחומי החיים שלי
גם בעבודת ה'.

תחשבו על יצר הרע שכל היום מבשל דייסות ואני צריכה לאכול אותן.

ידיעת המחלה חצי תרופה
ובגלל שאפחד לא מודע לדייסות שאני מאכסנת לא נותר לי אלא לאחל לעצמי בהצלחה.

בהצלחה
ואל תשכחי מותק
הכל בראש