נסיקה/7

אין ייאוש

זה לא בסדר! באמת לא בסדר מצידי, אני לא עומדת בזמנים. אני יכולה לתת לכן סיבות מוצדקות בהחלט, אבל אם אעמוד מול עצמי בכנות, אחרי לוח הזמנים העמוס, התקלות הטכניות (דוגמת פלאפון שהלך לעולמו בדמי ימיו) החזרה ללימודים, והדברים שלקחתי על עצמי לעשות, האמת היא מאוד פשוטה. ולא נעימה. לפחות לי.
חוסר אחריות.
אני יכולה להכות "על חטא" בפניכן ולהתנצל, אבל להבטיח שזה היה חד פעמי לא ממש… להגנתי אומר שאני עובדת על זה. משתדלת מאוד.

בכל אופן, לא על חוסר האחריות שלי רציתי לדבר איתכן הפעם. אלא על לחימה וכניעה. התמדה מול יאוש. וכל כך למה? כי זו אחת הדילמות שעדיין אוכלת בי בכל פה.
במילים פשוטות – חמש יחידות מתמטיקה. ותנו לי להסביר לפני שיתחיל כאן מטח יריות.
ככה, ברוך ה' יש לי יכולות שכליות טובות. אני סקרנית מאוד ולומדת בעצמי נושאים שמרתקים אותי. בכיתה אני יודעת את החומר ונהנית, בפירוש נהנית ללמוד. הבעיה מתחילה כשאני חושבת על הנושא הקרוי מתמטיקה.
מה הבעיה? שזה הנושא הכי מעיק, מציק, מלחיץ, מתסכל, מבלבל ואיום שפגשתי בחיי. ואני לא דיסקלקולית (הוי אומר קושי ספציפי של המוח עם חשבון) !!!
אני פותחת ספר ומרגישה שאני וגיאומטריה קווים מקבילים, אנליזה זו אסימפטוטה שמאפסת אותי, וטריגונומטריה… דווקא חיבבתי בהתחלה אבל בהמשך פחות.
כל הלחץ אליו המקצוע הזה מכניס אותי, ואני בחמש יחידות מכיתה ט', גרם לי לאבד את שמחת חיי. טוב, לא עד כדי כך, אבל בפירוש גרם לי ללחץ מתמיד. מרוב לחץ, הפסדתי מבחנים בכוונה, לא הכנתי שיעורי בית, ריחפתי בשיעורים ובאופן כללי הזנחתי את המקצוע… וללא הועיל. אני עדיין בלחץ.
אחרי ציונים מזעזעים בתעודה שמעולם לא קיבלתי בשום מקצוע אחר, ישבתי הקיץ וחשבתי בשביל מה אני צריכה את זה.
מה עדיף? להישאר בחמש ולהילחם על זה, להבטיח למורה שאני אשתפר ואתן את כולי, או לפרוש, לרדת לארבע שזה גם מעולה, ולהנות מבריאות נפשית?
חשבתי עם עצמי ובאמת היה לי לא קל. לרדת זו האפשרות הקלה, אבל מצד שני זה נקרא להיכנע. אני לא רוצה לוותר לקושי. או אולי זה לא לוותר, אולי זה פשוט להודות שאחרי כל ההישגים הגבוהים שלי, מתמטיקה זה באמת מחוץ לתחום?
האם להשלים עם העובדה שאני לא מסוגלת, או לנסות שוב? האם שנתיים זה לא מספיק זמן כדי לקבוע?
ישבתי ונזכרתי בכל השירים, הסיפורים, האנשים שנלחמו. למרות שהם מוגבלים, למרות שאמרו להם לא, למרות ולמרות. הם הוכיח שהם יכולים. הם לא התייחסו למונח "בלתי אפשרי". האם גם אני צריכה להתעקש? או האם אני צריכה להרפות ולקבל את העובדה שאני לא מתאימה לחמש?
זה אכל אותי.
ואז שמעתי משפט מדהים – "במקום בו נמצא הפחד הכי גדול, נמצאת התשוקה הכי גדולה".
אני משקשקת ממתמטיקה. אז אולי שם נמצא הרצון הכי חזק שלי? אולי אם אתאמץ עוד קצת הפעם אצליח?

בכל אופן החלטתי שאני יורדת לארבע. קציתי שלווה נפשית. קניתי ספרים ותיכננתי לספר למורה ביום הראשון ללימודים.
אבל רבות מחשבות בלב איש, ולפעמים את הדילמות פותר אלוקים בצורה מופלאה.
כשנכנסתי להקבצה של ארבע יחידות, וניגשתי למורה, היא הסתכלה עלי וחייכה. "את לא כאן, את בחמש."
מההה??? זה לא יתכן! איזו מורה תשאיר אותי בחמש אחרי ששנתיים ברצף לא למדתי כלום! והציונים הוכיחו…
אבל כן, נשארתי בחמש. קיבלתי צ'אנס והפעם אני לא אפספס אותו. אני לומדת. מכינה שיעורים. אני אשאר, אלחם על כל טיפה של חומר ואוכיח שההזדמנות והאמון שניתנו לי שווים את זה. אני יכולה ואני לא אוותר לעצמי השנה. וגם לא שנה הבאה.

מתמטיקה, בואי נעשה היכרות מחדש.